לא כל מנהג או חוּמרה הם "מצווה"

העדר מדרג של ההוראות ההלכתיות והפיכת רוב ההנהגות והחומרות ל"חובות" שוות ערך גורמים נזק מצטבר לקיומה של ההלכה ויוצרים אדישות וריחוק

מגיל צעיר הורגלנו לחשוב כי לבד מיום כיפור מאכלסות את לוח השנה חמש תעניות נוספות: בראשן צועד ה"מלך", תשעה באב, ולצדו ארבעה "נסיכים", שדרגת חומרתם פחותה מעט אך אף הם בגדר חובה. על אף ההבדלים ברקע ההיסטורי, לא היה ספק כי כולם שווי מעמד וחובה: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. אולי זהו הדמיון באורכם של צומות "קצרים" אלה, ואולי העובדה שבגדרם נכללים איסורי אכילה ושתייה גרידא, בשונה משני הצומות החמוּרים יותר. כך או כך, הם נדמו תמיד כ"חבילה אחת".

אך בדיקה נוספת של "מושכל ראשון" זה מעלה כי י"ג באדר ("תענית אסתר") משויך לקטגוריה אחרת: הוא יציר המנהג, יום עלוּם ושנוי במחלוקת, הן מבחינת עצם קיומו והן מבחינת טעמו. המנהג לצום בו אינו מוזכר בתנ"ך או בתלמוד, ובימי בית שני אף היה זה יום שמחה האסור בתענית ("יום ניקנור"); לראשונה הוא נזכר במדרש תנחומא ובשאילתות דרב אחאי גאון (מגאוני בבל), ובהמשך ברמב“ם. לעומתו הרי“ף, מאושיות הפסיקה, לא הזכיר מנהג זה כלל, ואם להיות כנים – הטעמים השונים שניתנו לו מקנים תחושה של אילוץ שבחיפוש טעם “בדיעבדי“.

לא כולם הגאון מווילנא

הפער התמוה בין הידיעה שקבעה לה מקום ללא עוררין לבין הגדרה זו הדליק נורת חשדנות שמא המידע חלקי או מגמתי. עד מהרה הוברר כי ההיפך הוא הנכון: לא זו בלבד שאכן מדובר במנהג, אלא שאף פוסקים "אחרונים" הנחשבים למיינסטרים ההלכתי ניסחו זאת בפירוש, אך משום מה הגולש המצוי לא יכול היה לדעת זאת. הרמ"א, הפוסק הקאנוני של בני אשכנז, כתב בפירוש: "ותענית זו אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך" (או"ח תרפו, ב). גם ספר "ערוֹך השולחן" (של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, שחיבורו היה המקובל ביותר בקהילות אירופה בעיקר עד לשואה) מגדיר זאת: "נהגו כל ישראל הבריאים להתענות בי"ג באדר". הוא חולק על העמדה הרואה בתענית "דברי קבלה", מבכר את העמדה הרואה בכך מנהג וכותב אף ביתר חריפות: "דקיימא לן ]שמקובל לנו] דאינו אלא מנהג בעלמא“. מי שמכיר קצת את הטרמינולוגיה הדתית־הלכתית שומע כאן היטב צליל של “שנמוּך“ מנהג הצום ביום זה.

האמנם מנהג בלבד? הייתכן? למה לא סיפרו לנו שום דבר? במחשבה נוספת, ההיעלמות המסתורית של עמדה זו, מצערת ככל שתהא, לא אמורה ממש להפליא. הרי בדורות האחרונים הפכו כל המצוות, המנהגים והחומרות למעין מִקשה אחת, והועלו לאותה דרגת חובה. מנהג תענית אסתר הוא רק דוגמה לעשרות רבות, אם לא יותר, של מקרים שבהם מנהג או חומרה הפכו במרוצת הדורות לנורמה דתית שהשתרשה והפכה בתודעה הקולקטיבית ל“מצווה“, קרי: חובה שאין לסטות ממנה אלא במצבי קיצון ולית בררה.

מצב לא בריא ולא סביר זה גורם נזק ישיר לקיום המצוות וההלכה, וכל מי ששימור עולם התורה והמסורת יקר ללבו חייב להזדעק נִכחוֹ. צא ולמד: בעוד שבדין הנוהֵג, המודרני, מכיר כל דרדק משפטי וכל אזרח בעל מוּדעות בסיסית את ההבחנה בין חוק־יסוד, חוק “רגיל“, תקנה והוראת שעה, המצב בזירה ההלכתית שונה בתכלית. כמעט אין מדרג ממשי: כמעט הכול “חמוּר“, כמעט הכול הוא בגדר “מצווה“, “איסור“ או למצער חיוּב שעולם הפסיקה דוחף אותך להשתדל מאוד לעמוד בו בתמריצים נוסח: “בעל נפש יצא ידי חובת כולם“, “ירא שמים יחמיר על עצמו“, או פשוט בסיומת: “וכן נהגו“ או “ונהגו להחמיר בזה“. נו, אחרי רמז כל כך עבה נראה את התלמיד או האברך שיעז שלא להקפיד.

אבל חשוב להכיר במציאות: לא כולם הם הגאון מווילנא, הרב קוק או הרב שלמה זלמן אוירבך, גם אם הם חוסים תחת ההגדרה הרחבה של “דתיים“. רובנו המוחלט איננו ספונים בבית המדרש ואיננו מסוגלים לשמר כל תג, חומרה ומנהג, גם אם אנו חפצים בכל מאודנו לקיים מסגרת של שמירת מצוות על פרטיהן.

רוב מניינו ובניינו של עולם הפסיקה העלה את פרטי העשייה הדתית לאותה דרגת חובה, שמא כדי למנוע זלזול בהלכות “קלות“; אך בכך עשה לעניין שירות דוב וגרם במו ידיו לנטישה, התרחקות ומיאוס של רבים וטובים. כינוסן של כל ההלכות והמנהגים תחת אותה כריכה בפונט אחיד שסביבו הרבה “נושאי כלים“ קיבע בעולם הישיבות (ובמערכת החינוך כולה) את ההבנה שמרגע שכולן חוסות תחת קורת גג ה“שולחן ערוך“ או ה“משנה ברורה“, אין כמעט הבחנה בין המחויבויות השונות. הניסיון מלמדנו כי זהו לא פחות מאסון לעולם הדתי.

מִדרג הכרחי

תאמרו: מה חשיבות יש ב"דירוג" הלכתי של מנהג דוגמת תענית אסתר? מי שרואה בו חובה הלא יוסיף להקפיד ולהתענות בו, ומי שאינו כזה – הדקדוק בדברי הפוסקים ממילא לא הוא שינחה אותו. אך זוהי כמובן רק אבן בוחן, מקרה אחד מנִי רבים. יש שהפיכת מנהג או חומרה לחובה מביאה גם לתקלות חמורות. מסגרת זו אינה מאפשרת לנו לעמוד, למשל, על נזקי התרחבותה והתבססותה של "חומרא דרבי זירא" בקשר לתוספת ימי טהרת האישה (עיינו בעניין זה בספרו של ד"ר דניאל רוזנק, "להחזיר טהרה ליושנה"). בגדר חובות ששודרגו (לעתים לבלי הכר) אפשר להזכיר תקנה כמו "שניים מקרא ואחד תרגום", את המנהגים בעניין כיבוס ורחצה בימי בין המְצָרים, את מנהג אכילת הקטניות בפסח על גלגוליו והתעצמותו, ואפילו את שאלת מעמד צומות החורבן (שעליהם נאמר לגבי זמננו: "רצו – מתענים…") ועוד היד נטויה.

הנזק העיקרי כתוצאה מהפיכת מנהג לחובה הוא העמקת תהליך הרחקתם של רבים וטובים מקיום מצוות, גם כאלו שהן בגדר חובה בדרגתה העליונה. ריבוי המנהגים והחומרות אינו מביא לחיבת יתר של העולם הדתי וההלכתי. ידועים דברי הרב קוק בדבר הצורך לקרב תחילה דרך "כבוד הדת" ו"חיבת הדת", אך כיום הפכו הללו למשֹוכות כמעט בלתי עבִירות, שכן התגברות מתמדת ובלתי פוסקת של חומרות והפיכת מנהגים לחובות לא רק עושות שירות גרוע לעולם הדתי למתעניינים בו "מבחוץ", אלא מבריחות גם רבים מתוכו בהיקף קבוע ומשמעותי, והדברים ידועים.

התחלת תיקון המצב תהיה בהצבת סכר, כ"תריס בפני הפורענות". מעשית נחוצה לנו שקיפות, מדרג שלא היה קיים עד כה של המנהגים, התקנות, ההחמרות, החובות מדרבנן והחובות מדאורייתא. בדומה לדירוג תעודות הכשרות למעוניינים ב"כשר" או "כשר למהדרין", יש להכיר דה־פקטו במציאות שבה מנעד מקיימי המצוות משתרע מחובבים, מסורתיים ו"לייטים" דרך דתיים קלאסיים ועד מחמירים ביותר. לא כולם רוצים לקיים כל תג וכל חומרה, והאמת היא שלא כולם גם צריכים; אף על פי כן, הם יכולים להישאר יהודים טובים ו"אפילו" דתיים טובים. הגיע הזמן שמישהו גם יאמר להם את זה.

                        פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון, ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

למאמר באתר: http://goo.gl/oOEMmV

מודעות פרסומת
מאת zohar43

מישהו לרוץ אִתו, בארצות הברית

הייגי

גילויי ההערצה כלפי ישראל של הקבוצות הנוצריות בארה"ב התומכות בנו, מעמידים בצל אפילו את הציונים הנלהבים ביותר מבית. כשעומדים עם האלפים המריעים לישראל, הביקורת על כך מקבלת מימד אחר. רשמי מסע בטקסס וביוטה

שמונת אלפים איש ואישה, נלהבים ללא יוצא מן הכלל ודגלוני ישראל וארה"ב בידם, מילאו עד תומו את אולם Cornerstone המהודר בסן אנטוניו, טקסס. הכל היה מוכן גם לשידור החי מחוף אל חוף. ואז, בדיוק בשבע בערב, ניתן האות. לקול תרועת תופים וחצוצרות הוא נכנס חגיגית אל הבמה, מלווה בשני מאבטחים שלא הייתם רוצים לפגוש גם בסמטה מוארת לחלוטין. ניסיון הנפל של אנטישמים לחסלו ביריות לפני שנים אחדות אינו מותיר לקיחת סיכונים. ממוצע קומה, מראהו כבן שישים, מלא חיוניות וכריזמה משתפכת. זהו ג'ון הייגי, כומר על פי תיאורו, מנהיג המונים ואוהד ישראל מושבע. עכשיו הוא מנופף אל ההמון, מודע היטב גם לעשרות המיליונים הצופים בו בשידור ישיר.

הייגי התיישב על אחת משתי הכורסאות שהוצבו בקדמת הבמה והצטרף במחיאות כפיים מנומסות לשירים שביצעו הסולנים ומקהלת הענק. רוב השירים עסקו בתפילה לשלום ציון וירושלים, ובתוכם השורה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" מושרת בעברית בפי מקהלת גוספל של כמאה וחמישים זמרות וזמרים, עטויי גלימה כחולה דמוית בגד מלחים.

נאומו של  הייגי – גולת הכותרת של האירוע, שלוּוה בתשואות ממושכות ולא היה מבייש את נאומי הכיכר הבגיניסטים המיתולוגיים – הִרבה לעסוק בָּהכרח לשמור על מדינת ישראל­ בכל מחיר. "נשיא איראן מאיים עכשיו על מי שמעז לתמוך בישראל – ואנחנו בתוכם", הוא מזהיר, ועובר לפניה ישירה לאחמדיניג'אד: "הקשב, נשיא אירן: אל תאיים עלינו, אנחנו לא מפחדים ממך!" קהל האלפים קם על רגליו ושוב מריע ממושכות, בהתלהבות כמעט אקסטטית, ומיליוני צופי הטלוויזיה התמוגגו.

"האוונגליסטים הכתירו את בוש"

לא מכבר הקדיש ה"ניו-יורק טיימס" כתבת שער להייגי, בניסיון לפענח את טיב הקשר ההדוק שלו עם ישראל לאורך השנים. הכומר ג'ון הייגי הוא מנהיגה הנערץ ורב ההשפעה של קהילת מאמינים גדולה מאד, המונה רבבות בסן אנטוניו לבדה ומספר גדול פי כמה ברחבי ארצות הברית כולה. ויזואלית, הוא אינו עונה על שום דימוי מתבקש- לא זקן לא גלימה ולא צלב. האיש דומה יותר למועמד אמריקני לנשיאות המשלהב את ההמונים במסע בחירות.

קבוצות אוונגליסטיות כמו שלו פעילות גם בערים אחרות בטקסס בהן דאלאס אך גם בכל רחבי ארה"ב. על פי הערכות מדובר בכשישים מיליון איש ואישה הפזורים בעשרות ערים ומדינות, ועוד מאות מיליונים ברחבי העולם. המשותף לכולם הוא מקומה המרכזי של ישראל בתודעתם : ארץ ציון וירושלים היא עמוד התווך של אמונתם לא רק בחזון אחרית הימים אלא כאן ועכשיו.

מרכז הכובד של האוונגליסטים הוא ללא ספק ארה"ב, ומדובר במגזר בעל השפעה אדירה גם על הזירה הפוליטית: הקבוצה הזו, למשל, הטתה את הכף בבחירות לנשיאות ב- 2004 לטובת ג'ורג' בוש: 23% מכלל המצביעים היו אוונגליסטים, ולא פחות מ-78% מהם הצביע לבוש כחלק מדפוס ההצבעה הרווח למפלגה הרפובליקנית ולמועמדיה. מכיוון שפחות מרבע מקולות היהודים הלך לבוש – רוב היהודים מצביעים מסורתית לדמוקרטים- הרי שהאוונגליסטים הם שהכריעו את המערכה. מאליה תובן השפעתם הרבה על הובלת מגמות פרו-ישראליות בקונגרס ובבית הלבן לאורך השנים. לא בכדי הוקמה גם בכנסת שדולת ח"כים המטפחת את הקשרים איתם, ולגמרי לא במקרה עומד בראשה ח"כ יורי שטרן מ"ישראל ביתנו". האוריינטציה הימנית באה לידי ביטוי גם בקשרים החמים שמטפח איתם בנימין נתניהו, שאף היה אורח הכבוד באירוע השנתי למען ישראל בסן-אנטוניו באחת השנים האחרונות.

 צ'ק של שלושה מיליון דולר

הנגזרת הישירה של  האמונה היוקדת הזו מיתרגמת גם לכסף, ומדובר בכסף באמת גדול. האירוע החגיגי השנתי למען ישראל בסן-אנטוניו היה רצוף נאומים חוצבי להבות, בהם של יו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, מלקולם הונליין וגם נתניהו ופרס בברכות שצולמו מראש; מופעים מרגשים על גבול הקיטש ושירים שחלקם בעברית (מז'אנר "הללויה" האירוויזיוני ו"ירושלים של זהב"), ולפינאלה עלו אל הבמה בזה אחר זה נציגי הארגונים שזכו במענקים השמנים, והצטלמו עם הייגי ואנשיו כשהם אוחזים בקרטונים דמויי צ'ק ובו סכום המענק. במיליוני דולרים, כמובן.

ב"פרס הגדול", שלושה מיליון (!) דולר, זוכים לא בפעם הראשונה מוסדות "מגדל אור" במגדל העמק בראשות הרב יצחק דוד גרוסמן. חתן פרס ישראל למפעל חיים אמנם לא הגיע בעצמו אבל שלח את נציגו הנאמן. צריך לדמיין את המעמד המעט סוריאליסטי: אדם חרדי לכל דבר המקבל תרומה אדירה כזו מהכומר האוונגליסט, לקול תשואות ההמון ולעיניי מיליונים בשידור ישיר בערוץ הטלוויזיה האמריקני-נוצרי. למי שלא מורגל במחזה הזה, הוא עשוי להראות כמעט כימות המשיח.

 גילו את מכרה הזהב

לא מעט רשויות ועמותות כבר גילו זה מכבר את מכרה הזהב שמעבר לאוקיינוס. כך, למשל, ארגון "נפש בנפש" העוסק בהעלאת יהודים מצפון אמריקה, זוכה לתמיכתם הנדיבה – מיליון דולר בערב הנזכר- וכמוהו גם לא מעט רשויות מקומיות מישראל. היה שם ראש עיריית קריית ים, שְׁמָחה דמעה נוכח מיליון הדולר שהצליח לקושש מהפילנתרופים, ולצדו גם מי שעושה את זה כבר כמעט שני עשורים: ראש עיריית אריאל הוותיק, רון נחמן. "זיהיתי מזמן את הפוטנציאל שלהם. הכי קל לי איתם" הוא אומר לנו בגילוי לב בחדר האח"מים, דקות לפני עלייתו לבמה. "יש קהילות יהודיות בארה"ב שפוסלות אותנו כי אנחנו לא דתיים או חרדים, ואחרות שלא רוצות לשמוע כי אנחנו מעבר לקו הירוק." לאוונגליסטים יש דווקא חיבה לכל מה שמעבר לקו הירוק, ובין היתר הם העבירו אשתקד סיוע של כארבעים אלף דולר למפוני גוש קטיף.

נחמן התכבד גם הוא בערב הזה בסכום הנאה של מיליון דולר עבור עירו, אריאל. "הלוואי והיו לנו עוד רבים כמוהם" הוא אומר. "כל הטענות על כך  שיש בעיה לקבל תרומות מנוצרים הן קשקוש. מדינת ישראל מקבלת מדי שנה מיליארדים מהשלטון האמריקני, וזה הרי לא בגלל שנשיא ארה"ב הוא יהודי."

גם מי שלא מגיע לאירועים נוצצים מסוג זה עשוי לזכות בתרומה נדיבה מאותו בית יוצר באמצעות "הקרן לידידות", אחת הקרנות הגדולות הפועלות בארץ והמנוהלת על ידי הרב יחיאל אקשטיין. הקרן מזרימה עשרות מיליוני דולרים לרשויות מקומיות ולעמותות העוסקות בשלל פעילויות חברתיות, מסיוע לקשישים ועד זק"א ובתי תמחוי.

לא כולם, כמובן, משתגעים על הקשר היהודי-נוצרי הזה. מנכ"ל הליגה נגד השמצה, אייב פוקסמן, אפילו הגדיר בעבר את פעילותו של הרב אקשטיין "סטייה" וטען כי הוא "מוכר את כבוד היהודים ואת כבודה של מדינת ישראל", אם כי בינתיים עמדתו התרככה מעט. גם בארץ ישנם כמה חוגים  שיצאו חוצץ נגד המגמה שהפכה כמעט אופנתית.

יו"ר האיחוד הלאומי, ח"כ הרב בני אלון, ידוע כמי שמקיים קשרים הדוקים עם האוונגליסטים מזה שנים, שסייעו לו בעת שכיהן כשר התיירות. "כאיש ציבור אני מחמיר על עצמי בעניין קבלת כספים מהם, בגלל הדעה ש"חסד לאומים חטאת", כלומר שעדיף שלא להראות כאילו אני תלוי בהם", מטעים אלון. "אבל מכעיס אותי חוסר האחריות שמגלים אנשים שדוחים אותם לחלוטין. אנחנו מוקפים מיליארד מוסלמים שגדלים על "הפרוטוקולים של זקני ציון" ומאיימים על קיומנו גם בפצצת אטום, ויש לנו כאן אפשרות ליצור ברית עם תומכים נלהבים בכל העולם – ואנחנו דוחים אותה? זה קוצר ראיה ציבורית ממלכתית. אין לך כמעט מדינה שאין בה גרעין של תומכים: החל בצרפת, שיש בה כמיליון אוונגליסטים,  דרך סקוטלנד, הונג- קונג וסינגפור שעכשיו ביקרתי בה, ואפילו באינדונזיה המוסלמית יש "מפלגת השלום" של תומכים כאלו. מתברר שגם בסין יש מאה מיליון אוונגליסטים שפועלים בצורה לא רשמית. אני מבקר במקומות האלה ומגלה אותם בזה אחר זה."

* * *

ניסיון לפצח את פשר הקשר מצביע על מִתאם כמעט מלא בין קורות העם היהודי לבין ההשקפה האוונגליסטית. "הישרדותם של בני העם היהודי, שיבתם אל האדמה שהובטחה לאברהם, ליצחק וליעקב והניצחונות המרשימים של כוחות הצבא היהודיים, הם ללא ספק נסים מאת האלוהים!" הבהיר לשומעיו ד"ר פט רוברטסון, המייסד ויו"ר רשת השידור הנוצרית CBN ומי שנחשב לאחת מאושיות הקהילה, בהרצאה שנשא בכנס הרצליה לפני שלש שנים. "אנו מאמינים שדברי משה והנביאים הקדמונים נאמרו בהשראת האל,  כמו גם צמיחתה של מדינה יהודית על האדמה שהבטיח אלוהים. אנו מאמינים שלאלוהים יש תכנית לגבי האומה הזאת-שהוא מתכוון לעשותה מקור ברכה לכל אומות העולם! וכמובן אנו, כמו כל בעלי החשיבה הנכונה, תומכים בישראל מפני שישראל היא אי של דמוקרטיה, של חופש הפרט, של שלטון החוק ואי של מודרניות בלב של משטרי עריצות, של דיכוי חירויות הפרט ושל דת קנאית אשר תכליתה היא שיבה אל הפיאודליזם של חצי האי ערב במאה השמינית".

מאידך, בארה"ב ישנם מומחים המזהירים את ישראל ואת היהודים מהקשר הזה. "זה משחק באש", הזהיר הארווי קוקס, מרצה לתיאולוגיה באוניברסיטת הרווארד בראיון ל"טיים", שהקדיש לפני כשנה כתבת שער לאוונגליסטים. "אילו הייתי בצד הישראלי הייתי מאד זהיר לגבי הברית הזו. חזון אחרית הימים שלהם הוא שישראל צריכה להיות בשליטת היהודים, כדי שישו יוכל לחזור."

"נו, אני יודע, אבל למה זה צריך להיות אכפת לי"? מגיב בני אלון בביטול. "אז הם חושבים שאנחנו כאן באופן זמני. לי יש את אמונתי בדברי הרמב"ם על אחרית הימים, שגם הם יבינו אז שכל זה שטויות. בדיוק במידה שהם עשויים לראות בי כלי בידי השקפתם, אני רואה בהם כלי בידי."

"העיקרון המנחה אותם הוא ההזדקקות שלהם ל"ברית הישנה", הם מדגישים אותו בצורה הרבה יותר חיה מהנוצרים האחרים וגדלים על זה", ממשיך אלון. "בנוסף, אין אצלם את ה- "Replacement", כלומר  את האמונה שהאל החליף את היהודים בנוצרים בגלל ה"חטא" שלהם. רומא לא מחליפה אצלם את ירושלים. הם למעשה נחשבים למורדים בעיקרון זה: ירושלים היא ירושלים, התנ"ך הוא אותו תנ"ך. לכן המסר שלהם היווה בזמנו רעידת אדמה בעולם הנוצרי."

איך אתה מתמודד עם החששות ממסיונריות?

"גם אצלי זה לא עובר. אני מודיע להם בכל הזדמנות שמי שפועל כמיסיון לא נכנס אלי. הייגי עצמו הודיע לאנשיו כבר לפני שנים, שמי שמתכוון לעסוק במיסיון במסגרת פעילותו למען ישראל – שיעזוב. מתוך מאות עזב אדם אחד." גם יהודים וישראלים אחרים שלהם קשרי ידידות עם הייגי, מעידים עליו כי הוא עומד ב"מבחן הנאמנות" הזה כבר לאורך כשני עשורים. עדות לכך ניתן היה למצוא בעובדה שלצִדו על הבמה באותו אירוע רב רושם-  כמו גם בקוקטייל המיוחד שערך לאחריו בביתו עבור שלש מאות מוזמנים-  עמד הרב אריה שיינברג, הרב הראשי האורתודוכסי של סן אנטוניו. שיינברג, כבן ששים, מנהל אורח חיים חרדי, איש חביב להפליא שזוכה לאהדה רבה בקהילתו ואף לכבוד מלכים בקרב עמיתיו הנוצרים בעיר, ונחשב לאחד מאנשי המפתח שקידמו את יחסי הקִרבה שלהם עם העולם היהודי.

* * *

שדולה למען ישראל

בפברואר שעבר הקים הייגי שדולה נוצרית למען ישראל, מעין מקבילה לשדולה היהודית איפא"ק. הוא קבע את הימים 18-19 ביולי כיום עלייה לוושינגטון די.סי., בין היתר לטובת פעילות שתדלנית מרוכזת בגבעת הקפיטול. האירוע הראשון מסוגו הצליח מעל ומעבר למשוער, כשהגיעו אליו כ-4000 איש. הנוכחים העידו שהאזור היה צר מלהכיל את כל המתאספים, שחלקם לנו על מדשאות. היומיים הללו נוצלו לקיום סדרת פגישות עם מקבלי החלטות, כשבין המוזמנים והנואמים היו השגריר דאז בארה"ב דני איילון והרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון. המארגנים הצהירו חגיגית שזו רק תחילתה של  פעילות רציפה למען ישראל.

"הייגי מתבלט בין המנהיגים תומכי ישראל כרוח החיה, וכמי שהקים משהו מיוחד ושונה" מעיד עליו האנתרופולוג פרופ' יוסף גינת, סגן נשיא מכללת נתניה ומנהל המרכז לדיאלוג אסטרטגי, המיודד עם הייגי זה כמה שנים. "יש לו יחס מיוחד בגישתו ליהדות, הוא אומר לכמרים שלו: 'אנחנו חברים של ישראל,  אנחנו תומכים בה ובאזרחיה, אבל חס וחלילה שלא תחשבו שצריך שהם יאמינו בישו. אנחנו צריכים לתת להם לקומם את עצמם אחרי השואה שעברו.  אנחנו זקוקים להם יותר משהם זקוקים לנו'. חד משמעית, הוא לא מוכן שיטיפו לנצרות. הוא גדל על ברכי אהבת ישראל וזה מנחה את כל הפעילות שלו. כשהיה צעיר, בעת הקמת המדינה, אביו אמר לו שזה היום המאושר בחייו."

מבקרים במקדש ונותנים מעשר

מערבה משם: ברוכים הבאים למדינת יוטה ולבירתה סולט לייק סיטי היפהפייה והמטופחת להפליא, עיר מוקפת הרים שמרבדי שלג נחים עליהם גם בימי אוקטובר החמימים עדיין. סולט לייק סיטי (סל"ס, בקיצור), שזכתה לשמה על שם אגמי המלח השוכנים בקרבתה, היא בירתה של יוטה שבמערב ארה"ב, מדינה שנוסדה על ידי המורמונים. הללו אמנם פחות מוּכָּרים ככאלו אבל הם בהחלט לא נופלים מחבריהם האוונגליסטים בהתלהבותם מהעם היהודי. ביוטה הם מהווים רוב של כשבעים אחוזים, אם כי בקליפורניה לדוגמה יש יותר מורמונים מאשר ביוטה עצמה. בסך הכל הם מונים כשלושה עשר מיליון איש ואשה ברחבי העולם.

אלו אכן אותם מורמונים שחוללו כאן סערה בשנות השמונים, כשביקשו להקים לראשונה את השלוחה האוניברסיטאית שלהם במיקום אסטרטגי על הר הזיתים. המורמונים עצמם נרדפו בעבר הלא רחוק על ידי יתר הנוצרים אחרים בשל שונותם, בעיקר בגלל מה שהם תופסים כזיקה לעם היהודי: הם מאמינים כי הם מצאצאי אפרים ומנשה, משבט יוסף.

בניגוד לדעה הרווחת אצלנו ביחס למורמונים, שנעה בין אדישות חשדנית לבין עוינות מובנית, מתברר כי הגם שחלק בלתי נפרד מהאג'נדה המורמונית היא משימת השליחות הדתית המוכרת לנו כ"מיסיון" (mission), מיום שממשלת ישראל אישרה להם להקים בירושלים את שלוחת ה-BYU  (בריגהם יאנג יוניברסיטי, על שם אחד ממייסדי הזרם המורמוני) הם התחייבו שלא לקיים כל פעילות מיסיונרית בישראל. "הם אפילו לא מרשים לאף אחד לקיים את הטבילה, כמו זו המקובלת בנהר הירדן, בכל שטחה של ישראל" מסביר פרופ' גינת, "אבל חשובה מכך היא ההחלטה שהם קיבלו להפסיק "למרמן" יהודים בעולם, שם האפשרות הזו מעשית יותר. יהודי שרוצה להצטרף אליהם נתקל בסירוב, ופגשתי אישית יהודים כאלו."

מפרגנים: סנטור, מגיש טלויזיה בכיר, שחקן נ.ב.א. ומפיק סרטים ידוע

בחודש שעבר התקיים בסל"ס אירוע ראשון מסוגו- מפגש בלתי אמצעי בין מורמונים ליהודים, מהארץ ומארה"ב.

בערב שכותרתו "Brothers sitting together" – מעין גרסה מקומית  של "שבת אחים גם יחד" – נפגשו במרכז הקהילה היהודית, ה- JCC, יהודים מהאזור ומישראל עם מאות מראשי הקהילה המקומית, בהם ידוענים כמו הסנטור הרפובליקני המקומי אורין האץ' (לשעבר מועמד המפלגה לנשיאות); מפיק הסרטים ג'ראלד מוׂלן (בהם "רשימת שינדלר", "איש הגשם" ו"פארק היורה"); שחקן ה- NBA ת'רל ביילי, עד לא מכבר שחקנה של הקבוצה המקומית יוטה ג'אז' (שגם שיחק באירופה); ואילו מגיש הטלוויזיה הפופולארי של רשת CNN, לארי קינג, שיגר ברכה מוקלטת רצופת הלצות על חשבון רעייתו שישבה לצדו, המשתייכת לקהילה המורמונית.

במשלחת הישראלית היו אורחי הכבוד תא"ל במיל. ברוך שפיגל, בעבר מח"ט גולני ועוזר לשר הביטחון, שנשא הרצאה אסטרטגית על ישראל בליווי מפות; פרופ' גינת הנזכר, מהוגי רעיון המפגש, שדיבר על "יום היסטורי", שגם חיבר לאירוע הזה את מקהלת החזנים-זמרים הישראלית Voices Of Israel בניצוחו של יעקב רוטנר, שהוזמנה במיוחד כדי לפתח את מה שהוגדר כ"דיאלוג מוסיקלי" ייחודי.

כך, הייתה המקהלה שותפה לרגעים שהנוכחים הגדירו "בלתי נשכחים", כשהשתלבה בחזרה מיוחדת עם מקהלת Mormon Tabernacle Choir, הנחשבת לאחת הטובות בעולם ובוודאי למובילה מסוגה בארה"ב. המקהלה המלוטשת הזו מונה לא פחות מ- 360 זמרות וזמרים מקצוענים ותזמורת צמודה, ומופיעה מדי שבוע באולם מרהיב בפני כ-20,000 איש באירוע המשודר בשידור חי. המקהלה הצנועה מישראל זכתה לתשואות כשביצעה לכבוד המארחים שלושה קטעים בעברית, בהם היצירה "זכרתי לך" מאת לבנדובסקי, הכוללת את השורה "הבן יקיר לי אפרים" – ייחוס שיש לו כאמור משמעות מיוחדת עבור המורמונים. האורחים מישראל, מצדם, התרגשו בעיקר כשמקהלת הענק שרה לכבודם באנגלית "ישמור אתכם האל עד שניפגש שוב", וזה כנראה היה הדדי. "ראו בעיניים שלהם שהם התרגשו והתכוונו לכל מילה" מספר המנצח רוטנר, שגם זכה לנצח על שיתוף פעולה יוצא דופן בין המקהלות.

מגן דוד במקום צלב

לפרופ' גינת היכרות קרובה עם הקהילה המורמונית. ב – 1970 הוא נטל פסק זמן מתפקידו כסגן יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים (בין היתר היה יועצם של משה דיין ועזר וייצמן) והגיע לסל"ס כדי לכתוב את הדוקטורט שלו. "כאנתרופולוג חברתי עניינה אותי החברה המורמונית, ושם הכרתי אותה על כל גווניה: אנשי כנסיה רגילים, אנשי אקדמיה, רופאים ("יש להם את אחד מבתי החולים הטובים בעולם המוביל בטיפולי לב חדשניים") ואנשי ההיררכיה הדתית. מאז עד היום נפגשתי עם כל נשיא שכיהן שם. הם מאמינים שהנשיא הוא גם נביא. הנשיא הנוכחי, גורדון הינקלי, עדיין מתפקד למרות שהוא בן 96 [נפטר בשנת 2008­, מ"ש]. הם בנויים בהיררכיה, כשלידו יש עוד שני אנשים ושלושתם מהווים את המשולש המקבל את רוב ההחלטות. יש להם עוד  12 "שבטים" ומתחתם עוד 70 איש שהם כמו הסנהדרין.

"על פי המסורת המורמונית, נוסדה הכת הדתית שלהם בשנות העשרים של המאה ה- 19 עם התגלות מלאך לג'וזף סמית, המייסד המיתולוגי (המונצח היום בין היתר במרכז הראשי שלהם בבניין מפואר במרכז העיר). כששאל סמית לאיזו כנסיה עליו להצטרף, נאמר לו: "אתה בית ישראל, אינך קשור לאף כנסיה נוצרית". כך החלה איבת הנוצרים האחרים כלפיהם, שהובילה לרציחתו של סמית ולהחלפתו בידי יאנג." המרכזים הדתיים של המורמונים מוגדרים כמקדשים ובנויים על פי מתכונת מקדש שלמה. בחזית ה'טמפל' העולמי הראשי שלהם בסולט לייק סיטי, למשל, בולט לעין מגן דוד גדול הנתון בתוך עיגול. מנגד, שום צלב לא נראה בסביבה.

"רק מי שמחזיק בתעודה כי הוא מורמוני פעיל רשאי להיכנס למקדש זה, וקיימת ביקורת הדוקה על ביקור בכנסיות בימי ראשון. בין המצוות שלהם בולטים האיסורים על שתיית אלכוהול, קפה ותה, וכן על עישון. הם מִתְרָגלים אפילו בחורף הקר ביותר לא לשתות חם, למרות שמותר להם לשתות למשל חלב חם. הגוף שלהם פשוט מתרגל לזה.

"הם מאמינים בתנ"ך, בהבדל בולט אחד" מוסיף גינת, "הם לא מאמינים שמשה נפטר; הם סבורים שא-להים 'גנז' אותו ולא קבר אותו,  כמו שקרה לאליהו ולחנוך, לגביהם כתוב שהאל "לקח אותם אליו". עד 1890, בטרם ייסדו את יוטה, הם חיו בריבוי נשים וניהלו על כך ויכוח גדול עם ממשלת ארה"ב. באותה שנה הם הכריזו על הפסקת המנהג, מה שגרם לרבים לפרוש מהם. הללו חיים עד היום בקהילות קטנות ברחבי ארה"ב, מאמינים שהם המורמונים האמיתיים וטוענים שהאל ציווה על ריבוי נשים."

* * *

ערך המשפחה בולט לעין בקרב המורמונים. ברגע הראשון מוזר מעט להיווכח, שרבים מהם עומדים בראש משפחות של ששה, שבעה ואף שמונה ילדים. קצת מתעתע, כשמולך עומד אמריקני מודרני ומשכיל בעל המעמד הבינוני-גבוה, שגם תומך ללא סייג במשפחתיות ברוכת ילדים בניגוד לדימוי המערבי ה'מקובל'. הערך הזה הניצב אצלם גבוה בסדר היום הדתי והביא אותם לייסד בסל"ס מרכז ייחודי לחיפוש שורשי המשפחה, שהוא מעין ספריית ענק ומאגרי מידע ממוחשב משוכללים. הבניין בן ארבע  הקומות  מושך אליו אזרחים מכל העולם, הבאים לאתר בו את שרשי משפחותיהם. לאחרונה התאפשר להתחבר למאגרים המידע גם דרך האינטרנט, אם כי יש מדינות אליהן הם לא הצליחו להגיע ולזכות בשיתוף הפעולה הדרוש כדי לדלות את המידע הרלוונטי, וישראל בתוכן.

"הם מחונכים לאהוב את ישראל", אומר גינת. "למרות שזה לא תמיד אומר שכולם כאלו, אבל רובה של העדה היא כזו. הם פרוֹ-ישראלים לא פחות מהאוונגליסטים. הם מקיימים את מה שקיבלו מלמעלה, הנאמנות שלהם לכנסיה היא מלאה וזו מטיפה גם שלא תהיה סתירה לנאמנותם לארה"ב."

עוד 'מצווה' ייחודית (המזכירה גם משהו מהיהדות) היא המעשר: כל אדם מחויב לתת כתרומה לכנסיה ולפעילויותיה עשרה אחוזים מהכנסתו. "הבעלים של רשת מלונות "מריוט" הוא מורמוני, תאר לך כמה מיליונים הוא תורם בקביעות."

לעומת זאת, אין להם מדיניות של תרומה לישראל,  ובניגוד לאוונגליסטים לא נמצא אצלם איסוף תרומות בצלחות כסף גדולות מדי יום א' בעת התפילה. חלק ניכר מהתרומות הולך למפעלי חסד גדולים. המורמונים מחזיקים קמפוס גדול ומפעלים לייצור ואריזה של מזון לסוגיו, המהווה גם מרכז תעסוקתי וגם מקור לחלוקת מזון לנזקקים.

"למרות שהם לא מבליטים את זה, מדובר ללא ספק בעדה אוהבת ישראל" מסכם גינת. "כלפי חוץ הם משתדלים להיות ניטרליים: הם לא יערכו מפגני ראווה לטובת ישראל כמו האוונגליסטים, אבל הם מזדהים, מחוברים וברגעי האמת הם מצביעים לטובת ישראל בקונגרס."

                                                          פורסם במוסף "דיוקן" של מקור ראשון, ‏‏26.11.2006

מאת zohar43
תמונה

ערן לא קרא לי "אבא"

 

הוא פיקד על סיירות מובחרות, פרץ עם הכוח הראשון לאנטבה ולחם בטרור כאלוף פיקוד הדרום * דורון אלמוג, אח ואב שכול, התכבד בהדלקת המשואה ביום העצמאות בעיקר בשל פרויקט חייו: הכפר השיקומי "עלה נגב", שהקים בעקבות ניסיונו האישי עם בנו ערן, שנולד עם פגיעה מוחית קשה * לתפארת מדינת ישראל בלי טיפת ציניות

"ערן אף פעם לא קרא לי אבא. הוא לא מדבר, הוא עדיין עם חיתול, אבל הוא נתן משמעות מיוחדת לחיים שלי. לגדל ילד כמוהו, שלעולם לא יתחתן ולא יוליד ילדים, זו מצד אחד טרגדיה גדולה. כל הציפיות שיש למשפחה מבן נשברות כשנולד ילד כזה. מצד שני הוא הביא אותי למחשבה אחרת, עמוקה, בקשר למהויות מאוד בסיסיות של חיינו, בעיקר במה שקשור למקומם של החלשים ביותר בחברה."

ערן, 22, הוא בנם השני של דורון ודידי (פרידה) אלמוג, הנשואים זה שלושים שנה. הוא קרוי של שם אחיו של דורון, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. ערן הראשון היה בן עשרים, מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 7 בגולן, כשדורון היה מ"פ צנחנים בסיני. הטנק של ערן חטף פגיעה, ואנשי הצוות האחרים נשרפו בתוכו.

"היו שמועות ששנינו נפלנו", מספר אלמוג. "בסוף המלחמה הגעתי לטלפון, ואמא אמרה לי: ערן הלך. אין לנו ערן יותר. לא הייתה הלוויה ולא שבעה, כי הוא היה קבור בבית קברות ארעי. ההלוויה התקיימה רק שבעה חודשים אחר כך."

דורון עלה לרמת הגולן כדי להבין מקרוב מה קרה. הוא למד לדעת שערן שכב מדמם בשטח שבוע שלם. "היה לי קשה עם הידיעה שאפשר היה להציל אותו. היו לי תסכולים נוראיים על זה שלא לחמתי לצידו. ההישארות שלי בצבא הייתה איזו שבועה שלקחתי על עצמי, להמשיך להילחם ולעולם לא להשאיר חייל מדמם בשטח."

אנחנו משוחחים ליד שולחן העץ בגינתה המטופחת להפליא של משפחת אלמוג, בווילה נאה מאוד בשכונה שקטה בנס-ציונה. לפני שמונה שנים הם בנו את הבית הזה על חורבותיו של בית ישן יותר. למה דווקא כאן? דורון אוהב את המקום, אחרי שגדל בראשון-לציון השכנה. כמה מקירות הסלון מוקדשים לתצלומים רבים, בעיקר בשחור-לבן, הנתונים במסגרות עבות ומרובות פיתוחים ומספרים את ההיסטוריה זרועת ההרפתקאות של המשפחה הלוחמת.

אלמוג נולד ב- 1951 כדורון אברוצקי וגדל כאמור בראשון לציון. בשנת 69' התגייס לצנחנים, ובמלחמת יום כיפור כבר פיקד על פלוגה. לאחר מכן שירת כמפקד יחידת שלדג וכמפקד סיירת הצנחנים, שעימה היה בכוח הראשון שנחת בשדה התעופה באנטבה והשתלט על מגדל הפיקוח ("יוני היה חבר טוב, עשיתי איתו גם מבצעים אחרים"). בהמשך שימש קצין חי"ר וצנחנים ראשי  ומפקד אוגדת עזה. בין היתר פיקד על מבצעים חשאיים להעלאת יהודים מאתיופיה. תפקידו האחרון היה מפקד פיקוד הדרום, וב- 2003 השתחרר.

הניגוד הלכאורי בו קשה מעט לפענוח. מי שהיה כל חייו הבוגרים לוחם קרבי קשוח, הוא אותו אדם חביב היושב כאן ומסביר לי בלהט על היחס לאחר, למוגבל, ומפליג בענייני מוסר אנושי וחברתי, שהחספוס והנוקשות הצבאיים נראים כה זרים להם. ההכלה הזו, היכולת לתעל אנרגיות לכיוונים המנוגדים האלו, היא מן הסתם שהביאה אותו השבוע להשיא משואה על הר הרצל בליל יום העצמאות.

 

אלמוג כתבה

 

ערן הבּן נולד בלי הסיבים המחברים בין שתי ההמיספרות של המוח. כתוצאה מכך הוא סובל מאוטיזם שהוביל גם לפיגור, שכן האוטיזם, המתאפיין בקשיי תקשורת חריפים עם הסביבה, מנתק אותו למעשה מסביבתו ומונע כל הנעה לחיקוי וללמידה. ישנם אוטיסטים בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה, המתקשים לבטא אותה בשל הבעיה התקשורתית.

"לגדל ילד כמוהו זה עניין קשה מאוד", אומר דורון אלמוג.  "בכל נקודת זמן בחייו ההסתכלות שלך על החיים היא שונה. כשהוא עדיין תינוק וילד קטן אלה תובנות מסוג אחד, וכשהוא גדול יותר הקשיים הם אחרים. זה קצת כמו בצל, שבכל פעם אתה מקלף קליפה ומוצא עוד עומק. בשלב מסוים הבנתי שערן בננו נמצא כמעט באותו מצב שבו היה ערן אחי: מדמם, ועלול להיות מוטל ברחוב. באיזשהו מקום לקחתי על עצמי משימה שהוא כביכול הטיל עלי: "תהיה חזק בשבילי, אחרת אני עלול להיות ברחוב". זה טראגי, כי אתה מצפה שהבן יהיה חזק ויטפל יום אחד בהוריו המזדקנים. אבל אצלנו זה לא יכול לקרות".

"ערן ואחרים שכמותו חיים בתלות מוחלטת בחסדי אחרים, כלומר אנחנו, החזקים והבריאים באופן זמני, וזה רק זמני", הוא מטעים, "כי אנחנו יכולים חס וחלילה למצוא את עצמנו בדיוק במצבם, ראה מקרה ראש הממשלה שבתרדמת. לא משנה באיזו איגרא רמא אתה נמצא, בשבריר שנייה אתה יכול למצוא עצמך תלוי לחלוטין באחרים בגלל תאונה, מחלה או פיגוע."

עד כה לא נמצא הסבר מדעי מלא למחלתו של ערן . "המחקר הגנטי נותן תשובות חלקיות מאוד. מבחינה גנטית ערן בסדר גמור, גם דידי ואני בסדר, ועכשיו עשינו שוב בדיקות בעקבות ההיריון של הבת." הבת היא הבכורה, ניצן בת ה-27, המתגוררת עם בעלה מעל בית הוריה. גם היא, סטודנטית מצטיינת לתואר שני בחינוך מיוחד, מתמודדת עם בעיה נוירולוגית: היא רואה רק בעין אחת, משום שנולדה עם עצב ראייה מנוון. ילדה נוספת של דורון ודידי נפטרה.

"משהו קרה אצלנו, אבל בדיקות ה- DNA לא לימדו דבר. אולי ברמת המיסטית אתה יכול לומר שנבחרנו ללדת ולגדל את ערן. כל זוג הורים מתמודד עם זה אחרת,  אבל ככלל אני יכול לומר מניסיוני שיש בושה גדולה לרוב ההורים. הם לא מדברים על זה, ולרוב מעדיפים לשים את הילד או הילדה באיזשהו מוסד ולשכוח."

 איך התמודדתם אתם עם "פרויקט ערן", במיוחד כשתפקידיך בצבא לא ממש איפשרו לך במשך השנים להיות בבית?

"הזוגיות היא לא רק כשאתה נמצא, זה גם הרבה מאוד שיחות טלפון. קודם לכל החלטנו שנאהב את ערן. זו החלטה, זו לא תשוקה. אהבה היא מחויבות לכל רגע מחייו, כי הוא בתלות מוחלטת בחסדינו. החלטנו לגדל אותו ולא להתבייש בו. עד גיל 13 הוא היה בבית, כל יום היינו מסיעים אותו במונית עם מאבטח, בהתחלה לבית איזי שפירא ברעננה ואחר כך לבית הספר 'אופק' בהרצליה. בגיל 13 העברנו אותו למוסד של 'עלה' בגדרה, 'מוריה'. כשהודיעו לנו שהוא עבר את ועדת הקבלה לשם, זו הייתה שמחה כאילו התקבל לטכניון."

מכאן החלה השותפות ההדוקה עם עמותת על"ה – 'עזר לילד הנכה', שהוקמה ב- 1984 ע"י הורים מבני ברק, רובם מהציבור החרדי. כיום משמש אלמוג כיו"ר שלה.

תחילה בנו האלמוגים במוריה אגף חדש על שם ערן, אחיו של דורון, לילדים בעלי מוגבלויות. ב"בית ערן" התגורר ערן הבן במשך קרוב לתשע שנים. "הבית הזה הפך אבן שואבת. קרו בו דברים מדהימים. הוא היה מודל לעבודה סוציאלית בישראל, הגיעו מאוניברסיטאות לראות מה עשינו שם. היה שם דגש גדול על "בית", בניגוד ל"מוסדות" שנראו נורא ואיום- שורות של חדרים כמו קרונות רכבת, שבסופם שירותים ומקלחת. הכל בטון, אפור, קר ומנוכר, בלי שום טיפוח ואסתטיקה. החשיבה שמאחוריהם הייתה שהדיירים ממילא לא בדיוק בני אדם ולכן לא צריך להשקיע בהם.

"אנחנו שברנו את התפיסה הזו בכך שאמרנו: הם טהורים, הם לא עשו רע לאף אחד, והם מציבים בפנינו מבחן עליון של מוסריות ושל רגישות. הרי קל מאוד להתעלם מהם, הם אפילו לא יודעים להגיד תודה. קל לא לספור אותם, הם לא יפגינו מול הכנסת, הם לא יקימו קול צעקה ולא יתראיינו  בשום עיתון. בדרך כלל גם ההורים לא יגידו כלום. גם לי לקח 17 שנה להחליט שאני מדבר, ויש לא מעט הורים ששמעו אותי וחשפו את סיפורם."

למרות הטון השקט והמדוד שלו, קשה שלא להבחין ברוח ההתלהבות, בדבקות מעוררת ההערכה, שניעורה באלמוג כשהוא מדבר על פרויקט חייו. הוא היה רוצה שכולם ידברו על הבעיה שלהם ויתמודדו איתה. חצי אחוז מהאוכלוסייה, לדבריו, הם בעלי מוגבלויות דומות לאלו של בנו, אבל רוב ההורים מתביישים בכך.

"גם לגולדה מאיר הייתה נכדה עם פיגור קל, שחיה היום ב"כפר תקווה". בתפקידה היא יכלה לעשות המון למען הנושא אבל בחרה להתכחש לנכדתה, ואמרה לבִּתה שלא תזכיר ש'לגולדה יש נכדה כזו'. לימים אמרה הנכדה כי בעצם לא הייתה לה סבתא, כי גולדה אף פעם לא אהבה אותה. היו הרבה אנשים בכירים שהייתה להם נגיעה לנושא, אבל…"- הוא לוקח אויר, מנסה לנסח את הבעיה בעיניו, לשרטט את החומה אותה הוא מבקש לפרוץ-"הבעיה היא שהחברה שלנו מוכוונת מצוינות, וזה בסדר גמור, אבל הסכנה שבהצבת המצוינות כדגל יחיד היא שמי שלא מצטיין נדון ליחס מזלזל ומנוכר. לכן זה מבחן גדול לחברה, להרים גם את דגל האנושיות והרגישות. בארץ יש בערך ארבעים אלף ילדים פגועי מוחין ברמות שונות, רובם קל עד בינוני. ערן מוגדר בין הקשים ביותר, ובהם אנחנו מטפלים." המשמעות המעשית של "קשים ביותר" היא דרמטית לתפקוד היומיומי: הלוקים בפגיעות כאלה אינם מדברים, וחלקם מחוברים למכונות (הנשמה, גסטרו, חמצן, זונדה).

כשהוא אומר "אנחנו" הוא מתכוון כמובן לכפר השיקומי שיזם והקים בדרום, "עלה נגב". הפרויקט השאפתני והמרשים הזה, שעלותו מוערכת בכארבעים מיליון דולר, ממוקם כשני קילומטר מאופקים על שטח של מאה דונם.  עד כה הושלמה הבניה בהיקף של כשבעים אחוז, והכפר קלט  את המטופלים הראשונים לפני כחודשיים.

ערן התגורר כאמור במעון "מוריה" בגדרה ולמד בבית ספר לחינוך מיוחד בראשון לציון. בהגיעו לגיל 21 קיבלו הוריו מכתב, שכמוהו מקבל כל הורה לילד במצב דומה בעל בגיל הזה, שעיקרו: בנכם סיים את פרק לימודיו במוסדנו. "ומה עכשיו? כלום. אף אחד לא אומר לך מה כן. בגלל זה בנינו את עלה נגב. זה לא מוסד אלא כפר שיקומי לאוכלוסיות מיוחדות לכל החיים, מקום שייתן להם את כל מה שהם צריכים".

התכנון החל כבר בשנת 2000, במקביל לתפקידיו הבכירים של אלמוג בצבא, ערב כניסתו לתפקיד אלוף פיקוד הדרום. ביוני 2002 החליטה הממשלה בראשות שרון על תמיכה בפרויקט, ושנה אחרי – כשאלמוג עוד במדים – הונחה אבן הפינה לעלה נגב בהשתתפות ראש הממשלה, "שהגיע למרות שזה היה יום של פיגוע."

הקונספציה של אלמוג הייתה לבנות מקום שכהגדרתו "כשתיכנס אליו אתה תתרגש". יש בכפר הזה מרחבים, נוי ואסתטיקה, יש כמובן נגישות ונוחות בתנועה לבעלי מוגבלויות, ומעל לכל מנחה את יוזמיו תפיסה של מענה הוליסטי, כולל, לשלל הצרכים המיוחדים של דייריו.

לבד ממבני המגורים, שאחד מהם מיועד גם ל"סיעודיים מורכבים" ומתפקד כבית חולים לכל דבר, יש במקום בית ספר לחינוך מיוחד ("זו עבורם המקבילה לאוניברסיטה, מודל שכמותו עוד אין בארץ"), מרכז תעסוקה ("בשלב הבא אנחנו רוצים להריץ פיילוט של הקמת מפעל יצרני מסחרי"), ובקרוב ייפתחו גם מרכז פרה-רפואי לטיפולים מיוחדים, מרכז חקלאי-טכנולוגי, בריכה טיפולית ואפילו מרכז לרכיבת סוסים טיפולית ו"ספארי סנטר" – מרכז טיפולי באמצעות בעלי חיים. בדיוק כמו שזה נשמע, יש כאן בעצם הכל.

החשיבות שהוא רואה בהקמת הכפר היא מעבר למקום הפיזי. לא פחות ממנו  חשובה בעיניו פריצת התודעה באשר לרגישות לחלשים. "זה נכון שעם לידת ילד כזה התרסקו הציפיות של ההורים, אבל עכשיו השאלה היא האם אדם מעניש את בנו או בתו שנדונו גם כך לחיים מאוד קשים, או שהוא מעניק להם הרבה אהבה וחום. צריך להגיד שיש המון אנשים שעושים מלאכה נפלאה. אני רואה למשל הרבה מאוד מתנדבים ב'עלה', וזה מרגש."

אין משהו באמצע? כלומר, הורה ששם את ילדו במוסד מתאים, האם בכך הוא 'מתאכזר' אליו? הרי הוא נתן לו את התנאים האופטימליים?

"כשאנחנו מדברים על התנאים, צריך לומר שיש בעיה גדולה עם ההגדרה של זה. במידה מסוימת עד היום המדינה התאכזרה לחלשים ביותר. כל ההתמודדות עם הממסד היא קשה. כאלוף פיקוד דרום הצלחתי להעביר החלטת ממשלה המכירה ב"עלה נגב" כפרויקט לאומי ושתממן אותו בארבעים אחוז. זה אמנם הישג משמעותי, כי פעם ראשונה שהמדינה מכירה בזה, אבל זה עדיין רק ארבעים אחוז! תאר לך שהיו אומרים לך, שלילד שלך עוד אין בית ספר, אבל מוכנים לבנות אותו ולממן 18 מיליון דולר, אם אתה תביא 25 מיליון. זה פחות או יותר מה שאמרו לי."

כשמכבדים אותך בהדלקת משואת יום העצמאות, זו בעצם הכרה של המדינה במפעל שלך ובמה שהוא מייצג.

"הטקסט שניסחו עבורנו מבטא את הרעיון שבו המדינה מתגאה, והפרויקט הזה נמצא במרכזו. אבל זו גם העובדה שאני בן למשפחה שכולה, ושלמרות זאת המשכתי בשירות קרבי בצה"ל והייתי בדרך כלל בקו הראשון. ההכרה של המדינה מתייחסת להכל ביחד. כשאני אעמוד שם בירושלים אני אחשוב על שניהם, על ערן אחי ועל ערן בני."

"נשארתי בצבא כדי למלא מעין שבועה, שלא להפקיר חייל בשטח". עם אלמוג בראיון, בביתו בנס ציונה

דורון מצביע על מבנים בתמונת ההדמיה המרשימה של הכפר. עשרים ושבעה 'ילדים' נכנסו למקום לפני שלושה חודשים, ובתוכם בנו ערן. הוא קורא להם ילדים, למרות גילם הבוגר. "גם כשיהיו בני חמישים הם יהיו ילדים. הם ילדים כי הם תלויים בנו, הם ילדים מבחינת תפקודם ויכולתם הקוגניטיבית".

בילדים הללו מטפל, כמובן, צוות גדול מאוד, וגם על כך גאוותו של דורון, בהיות הכפר מקום עבודה למאות אנשים. יש שם כבר למעלה ממאה, ובסופו של דבר הוא צופה שיגורו במקום 250 ילדים עם צוות שלהערכתו יכול להגיע גם לאלף איש. בהחלט לא מעט. הצוותים עובדים בשלוש משמרות, ובנוסף ישנם מגורים למשפחות אומנות, משפחה על כל "שכונת מגורים",  המונה 48 דיירים.

"השטח הגדול שקיבלנו מאפשר לנו לבנות למרחב ולא להתפשר, כמו שקורה במוסדות אחרים של עלה שממוקמים בשכונות או באזורי תעשייה בקומות כמו בירושלים או בבני ברק. הפשרה הזו ביומיום מאוד קשה, כי הם נכים וזקוקים למרחב גדול. מה שבנינו בעלה נגב אין דומה לו גם בעולם. אנחנו פורצי דרך בנושא הטיפול באוכלוסיות מיוחדות."

כדי לגייס את ההון העצום הנדרש למימון הפרויקט, שכאמור רק ארבעים אחוז ממנו נותנת המדינה, ממריא אלמוג פעם בחודשיים לגיוס תרומות בחו"ל. הוא פונה ליהודים אבל גם לקהילות נוצריות, ובקרוב הוא מקווה לגייס כמיליון דולר באירוע גדול עם נוצרים תומכי ישראל בטורונטו.

עכשיו הוא מתרכז בארה"ב, בקנדה ובדרום אמריקה, אחרי שהתברר כי במדינות אירופה תלויים נגדו צווי מעצר באשמת פשעי מלחמה. את התביעות, בשיתוף "המרכז הפלסטיני לזכויות אדם" בעזה, הכין משרד עורכי דין בריטי, לו שותף הישראלי לשעבר דניאל מחובר. התביעות עסקו בארבע פעולות צבאיות; המוכרת שבהן כוונה נגד איש החמאס סלאח שחאדה, במהלכה הוטלה פצצה על בניין בעזה והרגה עוד 14 אזרחים חפים מפשע.

בספטמבר האחרון נחת אלמוג בלונדון, כדי להשתתף באירועי התרמה. הידיעות שהגיעו לשגרירות על צו המעצר נגדו הועברו למטוסו מיד עם הנחיתה, ממש לפני שירד ממנו. הוא התייעץ טלפונית עם הפרקליט הצבאי הראשי, החליט לא להסתכן ושב לישראל. תביעות דומות שגררו צווי מעצר הוגשו בעבר נגד שאול מופז, בוגי יעלון ודן חלוץ.

"משום מה הם סבורים שהם נושאי דגל הצדק בעולם" סונט אלמוג בארגוני השמאל הקיצוני, שזה לא היה המפגש הראשון שלו איתם ברחבי העולם; גם כשהרצה פעם בבית כנסת בבוסטון הפגינו נגדו בחוץ. "הם מנסים להלביש את התיקים האלה על כמה אנשים. חיסול שחאדה היה מבצע מטכ"לי שלא היה לי קשר אליו, אבל זה לא מעניין אותם. יש לנו תשובות טובות לגופו של כל מקרה. ככלל, כל הפעולות שעשינו הן בבחינות הגנה עצמית, זכות שעומדת למדינת ישראל. חיסול שחאדה נדחה כמה פעמים בגלל שהיו סביבו חפים מפשע, ובכל פעם שדחינו היו עוד פיגועים ונרצחו עוד יהודים. זה היה עניין של פצצה מתקתקת. בהחלטות האלה מעורב ייעוץ משפטי בכיר, שבחלק מהמקרים מגיע גם ליועץ המשפטי לממשלה."

היו מי שהאשימו את אלמוג בפחדנות, מכיוון שלא ירד מהמטוס בלונדון ונלחם על צדקת טענותיו. "זה לא עניין של אומץ או פחדנות. בכל סוג של קרב אתה צריך לדעת את תנאי הזירה ולתכנן אותה בחכמה. לנהל משפט בלונדון זה להכיר בעליונות מערכת המשפט הבריטית על פני הישראלית. את כל מה שעשיתי כאן עשיתי למען מדינת ישראל ולהגנת אזרחיה. אם עשיתי משהו לא בסדר מדינת ישראל צריכה לשפוט אותי. הם הלכו ללונדון רק אחרי שפנו לבג"צ וטענו שאני פושע מלחמה, ובג"צ אמר להם שאין קייס."

הוא היה מעדיף שהראיון לא יגלוש לנושא, אבל בשלב זה הוא כבר העביר הילוך. "אני טוען שאנשי "יש גבול", מעבר לזה שהם בבחינת "מהרסייך", הם כל כך צבועים" – קולו עולה מעט, בפעם הראשונה אחרי שעה של שיחה. "שאלתי אותם פעם: תגידו, נרצחו לנו כאן מעל שש מאות אזרחים ישראלים, בלב ערינו, בתוכם חמישה מבני משפחתי בחיפה. היו כאן יותר ממאה וארבעים מתאבדים שהצליחו, ועוד איזה שמונה מאות שנכשלו. האם יש מקרה אחד בו דרשתם חקירה או העמדה לדין של פושע מלחמה שעמד מאחוריו? אין אפילו אחד! אתה מבין את הצביעות וההתחסדות? המדיניות שלנו מכוונת לפגיעה מדויקת ולא בחפים מפשע, וכשזה קורה בטעות אנחנו מתנצלים, אבל אצלם פגיעה מחפים מפשע היא מדיניות."

בינתיים נראה שהחשש מפני פגיעה בחייו ממנו והלאה. לצד השותפות העסקית אליה נכנס לאחר פרישתו מצה"ל, מקדיש אלמוג את רוב מרצו למטרת-העל של השלמת הכפר. יחד עמה, הוא מקווה, יבוא גם המהפך התודעתי המיוחל בעניין גורלם של החלשים.

     

                                                  פורסם במוסף "דיוקן" של העיתון  "מקור ראשון",  אפריל 2006

 

 

 

מאת zohar43

היו לו פעם עקרונות, אבל אחרים

מי ששר על "שום דבר אשר כדאי למות למענו" קורא להילחם על השליטה היהודית בארץ ומצהיר: "לחילוניות אין מה להציע לילדים שלנו" | אריאל זילבר, קומוניסט לשעבר, מצהיר ש"הקיבוצים פשטו את הרגל", מודיע שיצביע לליברמן ומגלה כי מילות השיר "אני שוכב לי על הגב" נוראות בעיניו. הראיון בו סימן את דרכו החדשה

כבר שבע שנים מתגורר אריאל זילבר עם רעייתו שושי ושלושת ילדיהם במצפה מתת בגליל העליון, ונראה מבסוט. הוא מתנזר מסיגריות, מטלוויזיה ומעיתונים, ורק לפעמים קונה בנהריה את "מקור ראשון" או "הצופה". בגיל 58 הוא ממשיך באותו מרץ נעורים לעבוד על חומר א חדש ואינו חושש לדבר בחופשיות  נגד הערכים עליהם גדל, שלדעתו היו "טעות חת גדולה". הקיבוצים, למשל. "הקומוניסטים האמינו באדם אמונה עיוורת" אומר היום איש קיבוץ גן שמואל לשעבר, "אבל אנחנו הרי יודעים שהרבה פעמים הבנאדם יכול להיות פשוט זבל. אין לנו במי להאמין חוץ מההוא שם למעלה".

צאת אלבום האוסף שלו והתבטאויותיו החריפות שעוררו הדים רבים  ואפילו החרמות, הם הזדמנות נאותה לשוב ולהתכנס לשיחה, שיש בה מבט רטרוספקטיבי מפוכח לצד הערכת מצב מעודכנת. פגשתי בו באולפן תל-אביבי לאחר חזרות שערך על "רוצי שמוליק" המיתולוגי- הפעם דווקא ברוסית. אכן, זילבר התימני-למחצה עומד לשיר בקרוב דווקא ברוסית, בתכנית טלוויזיה, את אחד הלהיטים העבריים הגדולים של כל הזמנים.

"אפילו אורלנד שכח כמה בתים הוא כתב"

האלבום החדש, "ללכת עִמָךְ", הוא אוסף הכולל שירים שטרם יצאו על גבי דיסק (בעיקר מפסטיבלים) ושניים חדשים, לצד להיטים מתוך "שבועיים בעיר זרה" ומתקופת "ברוש" של שנות השבעים. "בתור ילד הייתי פותח ספרי שירים ומתחיל להלחין, רבים מהם הייתי שולח לפסטיבלים. "ללכת עִמַךְ" של יעקב אורלנד הוא אחד מאלה" הוא מסביר את הרקע להלחנת השיר הוותיק.

להמשיך לקרוא

מאת zohar43

לא נולדתי עם כפית זהב בפה

 

ג'ודי תמונ כתבה"הגיע הזמן שאנשי צבא יפסיקו לנהל את המדינה", אמרה ג'ודי-שלום-ניר- מוזס, תוך רמז עבה למועמדותו האפשרית של בעלה, סילבן שלום, להנהגת הליכוד | שיחה על ילדות במשפחת מוזס, על החיים לצד פוליטיקאי בכיר ועל הקשר עם מאזיניה דרך תכנית הרדיו הוותיקה שלה ברשת ב'

העליצות והפעלתנות של ג'ודי נראים, במבט ראשון, כאילו אינם מתכתבים בשום צורה עם הטרגדיות המשפחתיות שהיא עומסת על כתפיה. בת שנה בלבד היא הייתה, כשאחִיה בן התשע נהרג בתאונה בעת שחצה את הכביש. שלושים שנה אחר כך קיפד את חייו אביה, נח מוזס, העורך והבעלים של "ידיעות אחרונות",  בעת שחצה את הכביש הסמוך לבניין העיתון, והוא בן 73.

חלפו ארבע שנים והיא שכלה גם את בעלה הקודם, עמירם ניר,  מג"ד וכתב צבאי בעברו, שנהרג בתאונת מטוס מסתורית בדרכו למקסיקו. לפני שש שנים נפטרה אמה ממחלת הסרטן. גם בעלה, סילבן שלום, התייתם מאביו בנסיבות יוצאות דופן: הוא נרצח בידי שודדי סניף הבנק אותו ניהל.

אבל שלום-ניר-מוזס, שופעת חיוניות ומחויכת, אומרת שזה ענין של אופי. "בדיוק השבוע שאל אותי מישהו: 'איך את כזאת אופטימית אחרי כל מה שעבר עלייך?'. צריך לדעת להוציא מכל רע את הטוב. לפעמים אתה לא יכול לשנות את רוע הגזירה ואז אחת מן השתיים: או שאתה שוקע עמוק ביגון ובדיכאון שלך, או שאתה מחליט שאתה יוצא מזה, כי אין ברירה, ואתה עולה מעלה. כך אני חיה. יש בעיות שנראות לך סוף העולם, ואני מנסה לחשוב שיכול להיות גם גרוע מזה. כי אני עברתי את הדברים הכי גרועים. לשמחתי הרבה אני מאד חזקה, אופטימית מטבעי, וזה כנראה מה שעוזר לי לצאת מכל זה".

כשאני שואל אותה מה היא בעצם- עיתונאית, סלבריטאית, אשת עסקים או כל אלו גם יחד? היא בוחרת להגדיר עצמה לפני הכל כאמא. אחר כך היא "אשתו של" ולבסוף עיתונאית. עסקים? ממש לא. נכון שהיא שותפה באחד מעסקי התקשורת המשגשגים בארץ, "ידיעות אחרונות", אבל "באופן  פסיבי לגמרי. מעולם לא עשיתי עסק אחד, אני סומכת על אח שלי (נוני מוזס, מו"ל 'ידיעות' – מ"ש)  ואפילו לא חברה בדירקטוריון".

ג'ודי וסילבן שלום, שניהם בני 42, נשואים מזה שבע שנים וחובקים חמישה ילדים: נמרוד (17), נדב  (13), התאומים שירה ותומר (6) ואלון (3). הם מתגוררים באחד האזורים המבוססים בלב רמת-גן, באזור משופע שגרירויות, בוילה רחבת ידיים שהייתה שייכת לפנים להוריה של ג'ודי, נח ופולה מוזס. קיר אחד בחדר האורחים מעיד על יושבי  הבית, בעיקר הקודמים, שידעו שעות רבות במחיצת קברניטי המדינה: עשרות תמונות של אביה לצד אישים כבן-גוריון, גולדה, דיין, דדו, בגין ושמיר מלמדות על המקום המיוחד השמור באליטה לבעליו ועורכו של העיתון שנחשב שנים ארוכות ל"עיתון של המדינה". בין לבין אפשר לראות את דור ההמשך מתחכך אף הוא בצמרת הפוליטית: סילבן מסתודד עם ביבי נתניהו, ג'ודי לצד מדלן אולברייט, יצחק רבין ואפילו עם איציק מרדכי בימים יפים יותר.

להמשיך לקרוא

מאת zohar43

בנוסח קרליבך

קרליבך-כתבהכבר מזמן מדובר במותג של ממש, סמן של תקופה, בוודאי הרבה יותר משם משפחתו של "הרבי המרקד" | מעבר לעולם המוסיקה, ניכרת השפעתו גם בנוסח התפילה ובעבודת השם של צעירים סרוגים  מחפשי דרך | עשור לאחר פטירתו, הרב שלמה קרליבך אתנו עוד יותר מאשר בחייו, גם במנייני תפילה במעוזי הבורגנות הדתית

בהיותי ילד, אופסנו הרב קרליבך ושיריו אי שם בירכתי תודעתי. על הסקאלה המוסיקלית, לרבות זו החסידית, היה הז'אנר – אם בכלל הוגדר ככזה – שוּלי למָדַי לפני שני עשורים ודרומה. הצברים התוודעו אז בעיקר לשני ענקי המוסיקה החסידית האמריקנים, מרדכי בן-דוד ואברהם פריד, שהדומיננטיות שלהם בשוק הייתה בלתי מעורערת במשך שנים רבות, שנדמו כנצח.

בביצה המקומית ההיצע היה דל יחסית. דווקא אל מחוץ למתחם הדתי הצליחו להפציע פנינים מלחניו, כמו "והאר עינינו" ו"עוד אבינו חי", אבל אלו ודומיהם קוטלגו לרוב כפולקלור יהודי בלתי מזיק וטרם הוכתרו כאבני דרך מוסיקליות, ניצני הרפרטואר של מי שעתיד להלחין יותר מארבעת אלפים ניגונים בפשטות כובשת ולהתוות דרך לרבים. הסבירות לכך שדווקא במלאת עשור לפטירתו יהפוך ר' שלמה קרליבך לסוג של קונסנזוס החוצה גילאים ומגזרים נראה היה מופרך.

אבל זה קרה בענק. הגרסה הדתית של זמר-העם הנודד עם הגיטרה – על גינוניו, נגזרותיו ולחניו – התבסס בשפיץ של המיינסטרים, במרכז ההוויה הדתית, והצליח להעניק לתפילה, למוסיקה ולהתנהלות הדתית את הלחלוחית שכה הייתה חסרה להן. גל רחב מאד של צעירים וצעירות מוצא בשנים האחרונות באיש ובדרכו את מבוקשו הרוחני, הדתי והמוסיקלי.

נתיב המילוט

אז מי  היית בעצם,  הרב שלמה קרליבך? עילוי צדיק, גאון מוסיקלי או אולי פשרן דתי, הִיפּי באיצטלה דתית-חרדית? תלוי, כמובן, בעיני המתבונן, אבל כנראה שהיה שם קצת מכל דבר, ושמא הכל גם יחד. מכל מקום, שאלת העבר הזו משנית ביחס להווה, למה שהוא היום; כוחו הגדול היה ונשאר בעיקר בכוליותו, בהיותו אב- טיפוס של הפלת מחיצות, של טשטוש גבולות.

זה כנראה מה שתפס את אוזניהם ונשמותיהם של רבים מבני הדור הצעיר, שחיפשו נתיב מילוט ממגירות הקטלוג הנוקשה שכפתה עלינו מציאות החיים הישראלית המשוסעת. ההוויה האמריקנית היא ביסודה פתוחה יותר וסטריאוטיפית פחות, ובעידן מרובה תהיות והתמודדויות, החדשנות הקרליבכית שהקדימה את זמנה מצאה כר נוח לתחייה מחודשת, כאילו הומצאה כאן ועכשיו.

שלמה קרליבך נולד בברלין, גרמניה, בי"ח טבת תרפ"ה (1925), אח תאום לאליהו חיים, בן לר' נפלתי קרליבך ולפסיה לבית כהן. בגיל מצוות, מספרים, נחשב לעילוי. בתרצ"ט (1939) הגיע עם משפחתו לניו-יורק. למד בישיבת "תורה ודעת", ובהמשך היה מראשוני תלמידי ישיבת ליקוויד, ניו- ג'רזי, בראשות הרב אהרון קוטלר שהגדיר את תלמידו כ"רבי עקיבא איגר של ימינו". הוא הוסמך לרבנות ולמד באוניברסיטת קולומביה, שילוב סמלי להמשך דרכו. אוירת ילדי הפרחים של שנות הששים לא הייתה זרה לו והוא אימץ מוטיבים מתוכה, בהם הרוחניות, האהבה לכל וכמובן המוסיקה.

את אלבומו הראשון, "הנשמה לך", הקליט ב – 1957 בחברת "זימרה" הניו יורקית, והוא כלל את "אשא עיני" ו"עוד יישמע". בהמשך העניק לו לחן נוסף, אותו ביצעו "צמד רעים" בפסטיבל הזמר החסידי, שיר שזכה לפופולריות רבה. זמן קצר לאחר האלבום הראשון יצא גם השני, "ברכי נפשי" שמו, בלויית תזמורת ומקהלה. שני האלבומים זכו להצלחה בעולם, שהביאה גם להופעותיו בערים מרכזיות על הגלובוס. בארבע השנים הבאות ילחין כ- 250 מנגינות נוספות.

אלבומו השלישי הוקלט במועדון ה"וילג' גייט" בניו יורק, ובכך היה לאמן הראשון המופיע בו עם שירים חסידיים. לקראת סוף שנות הששים החל להופיע גם בארץ. את "והאר עינינו" ביצעו "השלושרים" בפסטיבל הזמר החסידי הראשון. גם הפסטיבל השלישי האיר פניו למלחין הפורה, שהיה לדומיננטי ביותר בפסטיבל ההוא של 1971. מכאן יצא "חמדת ימים" בביצוע שלישית שובבי ציון, ואילו הפסטיבל הרביעי של השנה שאחריה הנפיק את "ובאו האובדים" בביצוע שלישית הזמרות "שוקולד, מנטה מסטיק".

ב- 1974 הוציא אלבום שהוקלט בהופעה ב"צוותא"  בתל אביב, מתוכו בלט "למען אחי ורעי", שכקודמו נקשר עם המאבק הציבורי לעליית יהודי ברית המועצות. שנתיים אחר כך הוקם המושב מבוא מודיעים, בו התגוררו בשלב הראשון ארבע משפחות שקרליבך הייתה אחת מהן. למרות שאת מרבית זמנו בילה הרב קרליבך עצמו דווקא בטיסות ובהופעות סביב העולם, היישוב, שבינתיים התרחב, הפך למעוז קרליבכי מוכר.

ב- 1992 הוציאה "הד ארצי" את האוסף הראשון שלו. כעבור שנתיים הוא נפטר במפתיע מהתקף לב, והוא בן שבעים. הערב הראשון לזכרו נערך דווקא בפסטיבל ערד, כשהיה עוד בימי זוהרו, בהשתתפות חנן יובל, עוזי חיטמן ושלמה בר.  ב – 96' כתב מרטין דיוידסון (לשעבר מנהיג להקת "אבני הכותל", שכוכבו דרך יותר מעשר שנים קודם לכן) את המחזמר "שלוימל'ה" המבוסס, איך לא, על שיריו.

והוא בכלל לא ידע תווים.

רוחניות חדשה

אבל קרליבך, כאמור, הוא הרבה יותר ממוסיקה. כפי שקורה לא אחת, התעצמה אישיותו לאחר פטירתו, והשתלבה היטב עם מגמות רווחות בקרב צעירים וצעירות דתיים-לאומיים, שפנו בעשור האחרון לכיוונים חדשים ברוח הניו-אייג' ותורות המזרח, בחלקם לצד דתיות בלתי מתפשרת. הרוח האמריקנית הפתוחה, לצד הדתיות השורשית אותה ייצג הרב קרליבך, הלמו את הגיוונים שהללו חיפשו בחייהם האישיים והדתיים.

הניצנים נראו עוד בפסטיבלי קרליבך שנערכו בחול המועד סוכות במבוא מודיעים, שהיוו מוקד משיכה לצעירים נלהבים רבים, אם כי בשנים הראשונות מעגל האוהדים היה מצומצם יותר והתבסס בעיקר על קהל ממוצא אמריקני.

פומבית, ניכרה מגמת הנוכחות הקלריבכית גם בערב השנתי המסורתי לזכרו הנערך בבנייני האומה, בו נוטלים חלק הבולטים שבאמני הפוסט-קרליבך, בהם "רבע לשבע" עם יהודה כ"ץ, חיים-דוד סרצ'יק ורבים אחרים.

אי שם בשנות התשעים התגבש לו הסגנון שזכה לכינוי "חבקו"ק" על שם האלמנטים המדריכים אותו: חב"ד, ברסלב, קרליבך, קוק. סוג של חרד"ליות בלתי מזוהה, קרי: לא ממש ציונות דתית, גם לא ממש חרדיות, אלא משהו שמנסה לכלול את כל הזרמים גם יחד. הגוון הזה תפס חזק בעיקר בגיזרת שכם, עד שקשה לעבור בצומת תפוח וברדיוס שלה מבלי להתקל בבחורים, שגילם נע מתיכון ועד סוף שנות העשרים, עם פאות מסולסלות, כיפות צמר צבעוניות או לבנות גדולות לראשם, ולא אחת גם עטורי תפילין. רובם עונים להגדרה החבקוקית.

הסגנון, המאפיין התבדלות מהציויליזציה האורבנית וחזרה לחיי חקלאות ופשטות, דומיננטי בקרב דרי הגבעות (המקובל לכנותו 'נוער', על אף שהוא כולל גם נשואים ומבוגרים יותר), הן בגוש שילה (עדי עד, אחיה, אש קודש), באזור גב ההר (איתמר ויצהר על גבעותיהם הנוספות) וכן באזור חברון.

אבל אורח החיים הנותן ביטוי משמעותי לנגינה ולרוחניות מצוי הרבה מעבר לאזורי הגבעות, ורישומו ניכר מישיבת רמת-גן ועד ישיבת עתניאל, המתאפיינות בסגנון 'חסידי'. מעל כולם, גם אם זה לא רשמי, מרחפים צילם של הרב קרליבך והגיטרה שלו, וכמו מעניקים לגיטימציה תמידית לעבודת השם המשלבת לימוד תורה עם יצירה, ניגון ושירה.

לחן עממי

יש ולחניו הפכו לקלאסיקה של ממש, עד שמחברם כבר נשכח. וכך, בדיסק שהוציאו לפני כעשור שלמה גרוניך ולהקת שבא, פותחת רצועה מספר שש, "מחרוזת כליזמרים", בשיר "אשא עיני". חוברת הדיסק מציינת כי "המילים: מן הסידור" (מתהילים, אבל שיהיה), ואילו "הלחן: עממי". הסתפקתי לרגע, אבל הלכתי אל הדיסק "אהבת חינם" של "רבע לשבע". שם, זכרתי, מבצע דקלון אותו "אשא עיני" בדיוק, והכיתוב מכריז כי הלחן הוא של ר.ש. קרליבך. בכל הכבוד לגרוניך, ויש הרבה, יהודה כ"ץ הוא סמכות כמעט עליונה בכל הנוגע לקרליבך. ובכל זאת,  אפשר להבין את הטעות: רבים מלחניו הם "עממיים" במובנים רבים – הם קליטים, הם נוגעים, ולכן גם כל כך פופולריים.

לאחר מותו זכו אלבומיו לעדנה שהלכה וצברה תאוצה, תחילה על גבי קלטות ובהמשך כתקליטורים. בזה אחר זה הופיעו בחנויות הוצאות מחודשות של שיריו ואף סיפוריו – שיש המכנים 'תורותיו', משל היה אדמו"ר לכל דבר – אותם שזר יחד בהופעות ("יוסל'ה קמצן קדוש" הוא אחד המוכרים שבהם). אחד האלבומים החמים היה "מלאכי עליון", שהכיל את ניגוני קבלת השבת לכל אורכה, בביצוע המקורי. ללא ספק, ההשראה בה"א הידיעה לנוסחי התפילה הפופולריים, אליהם מיד נגיע.

אבל לא רק הוא. רבים מהאמנים המבצעים שירים מהמקורות בוחרים לבצע מלחניו. הנה מדגם לא מקרי, אך בהחלט חלקי: כמעט מחצית מדיסק הבכורה של תזמורת "שלהבת" (1998), מהלהקות המובילות בעשור האחרון בציבור הדתי, היא משל שירי קרליבך. מחרוזת הריקודים הראשונה פותחת ב"ניגון ויאתיו" ונסגרת ב"מזמור לדוד"; המחרוזת השקטה שאחריה נקראת פשוט "מחרוזת קרליבך" ובה ארבעה מלחניו היפים  – אנא ה', גם כי אלך, הנשמה לך ולולי תורתך. בהמשך יבואו גם "ממקומך" ו"שיר לעתיד לבוא". אלבומם השני אינו טומן ידו בצלחת ונפתח עם "יחד יחד", אחד השלאגרים של השנים האחרונות, וכולל עוד שניים שקטים  – "והיו למשיסה" ו"שפכי כמים".

להקת "המושב", שחבריה הם ישראלים ודתיים הפועלים בעיקר בארה"ב ונחשבים להצלחה גדולה כלהקת רוקנרול לגיטימית ובלתי-מגזרית, הוציאו לפני שנתיים אלבום ראשון בעברית. לא פחות מחמישה מתוך אחד-עשר הקטעים שבו הם משל הרב קרליבך. זה לא צריך להפתיע: יהודה ומאיר סולומון, מובילי הלהקה, היו שכניה של משפחת קרליבך במבוא מודיעין, וינקו ישירות מהמוסיקה שלו ומסגנונו.

וישנה כמובן להקת "רבע לשבע", אולי הכי קרליבך אחרי המקור עצמו. בכל אלבומיהם נכללו שירים משלו, אבל אם ניקח כמייצג את האלבום האחרון, אלבום כפול בהופעה המסכם עשור לפעילותם, נמצא ששליש (8 מ – 24) הם מלחניו של המורה הרוחני, בהם "מזמור לדוד", "שמחה לארצך", "אתה תקום" ו"אשר ברא".

גם הבנות בעסק: נשמה, בתו של הרב קרליבך, מקליטה ומופיעה עם שיריו והגיוניו וממשיכה בכך את דרכו. באלבומן של עדי ארד ולהקת עננה ניתן למצוא את "דוד מלך ישראל" האלמותי, וגם מחרוזת קרליבך הכוללת את "שמחה לארצך" ואת "ונשגב השם לבדו". שולי נתן הותיקה הוציאה גם היא דיסק משיריו, "בעיקר קרליבך". וישנם גם אלבומי אוסף, וישנו נפתלי אברמסון שהזכרנו, ועוד רבים מאד.

המניינים

זו אולי התופעה המוכרת מכל. אין ספור – פשוטו כמשמעו – מנייני תפילה, שבהם מתפללים בשבתות במה שכבר מכונה זה מכבר "נוסח קרליבך", צצו כפטריות אחר הגשם בשנים האחרונות; חלקם באופן קבוע, אחרים מעת לעת, למשל בשבתות  בהן מברכים את החודש. לא מעט "שבתות קרליבך" מאורגנות נערכות בבתי מלון, והן זוכות לפרסום בעיקר בעלון "שבת קרליבך" שהחל לצאת אשתקד.

תחילה היה מדובר בשוליים, ככל שינוי המתקשה לחלחל ולהבקיע אל תוככי הנורמה הקיימת; ודאי כשמדובר בבתי הכנסת, קודש הקודשים של השמרנות. אולם תוך שנים ספורות פרחו מניינים שאימצו את הנוסח המזמר, ואצל המהדרין גם המרקד, בעיקר בקבלת השבת המשופעת בניגוני קרליבך – החל ב"לכו נרננה", עבור בפרקי התהילים ובראשם "מזמור לדוד" (שאת ניגון הלָי-לי-לי שלו אפשר להמשיך עד אין סוף) והמשך, כמובן, ב"לכה דודי" שלו, שנדמה שהיה עמנו מאז ומתמיד. גם "ממקומך" מתוך 'קדושה' של שבת בבוקר הפך לחלק בלתי נפרד מהתפילות, עד שחלק ממקהלות החזנות הרבות הפועלות היום ברחבי הארץ אימצו אותו אל הרפרטואר שלהן.

זה התחיל כנראה ברובע היהודי בירושלים, עם קהילת "בית שלמה", שחבריה מתפללים מדי שבת בכותל המערבי בנוסח שכולל את ניגוניו. בצפת אימצו בבית הכנסת "בירב" את הניגונים הקרליבכיים, והמקום הפך למעוז ידוע ומוכר של התפילות הללו. בהמשך הצטרפו גם "בית יקר" בקטמון הישנה בבירה, שחלק מאנשיו היו בעצמם מתלמידיו של הרב קרליבך, וכן מנין "לכו נרננה" ברעננה. היום יש עוד עשרות – וכן, גם בגבעת שמואל, ולא לצעירים בלבד. ומעשה שהיה כך היה.

יהודי שהגיע אשתקד לגיל הגבורות התארח בשבת בבית חתנו, בשנות החמישים לחייו, שעבר להתגורר בגבעת שמואל החדשה ממש לאחרונה. בליל שבת לקח המארח את אורחו להתפלל במנין קרליבך המקומי, שכבר זכה לשם ולתהילה, ושעליו מספרים כי הרוצה לתפוס מקום אפילו בעמידה ובירכתי ההיכל, חייב להקדים ולבוא. ובכן, הגיע האורח, יליד לודז' שבפולין שעבר את אימי השואה וראה דבר או שניים בחייו, אל התפילה. לאחריה סיכם: מעולם לא התרגשתי כל כך בתפילה. וסבא שלי – כן, זה האיש – מקורב לחסידות הוא, ובכל זאת עוד לא נתקל מימיו בתפילה כה מרגשת כתפילת "מנין קרליבך" בגבעת שמואל.

"כל חייו של ר' שלמה הוקדשו לנתינה, וכל מה שנתן היה רוחני. גם כשנתן כסף זה היה לצדקה" סיפר לי תלמידו, יהודה כ"ץ, בראיון אחר. "הוא הרי היה חייב לדעת שכל מה שנתן יגדל ויתעצם בסופו של דבר. אני לא מאמין שבחייו הוא היה מאפשר לאנשים לתת לו פרסום כמו שנותנים לו היום, כשכבר אין לו ברירה".

פורסם לראשונה במוסף התרבות של "מקור ראשון", נובמבר 2004

מאת zohar43

סמים? אצלנו?

כפר הגמילה מסמים והתמכרויות "רטורנו" בגבעת שמש, המיועד למתמכרים ממשפחות טובות, דתיות ברובן, הוא קרש ההצלה האחרון עבורם. הנוסחה הגורסת טיפול שורש בבעיה הנפשית שהובילה להתמכרות קוצרת הצלחה, ותור הממתינים רק מתארך

פעמיים ניסתה סמדר (שם בדוי) להתאבד. היא בת למשפחה דתית מהמעמד הבינוני, מתגוררת בעיר במרכז הארץ ולמדה בבית ספר תיכון דתי. בגיל 16 התחילה לשתות, לגנוב, לברוח מהבית. יחסיה עם הוריה התערערו. היא התנתקה מחברותיה לכיתה והחלה להסתובב בלילות עם חברים חדשים מכיכר ציון בירושלים ומחוף דוגית בכינרת, הנחשבים למעוזי הסמים של הדתיים. 

"זה התחיל במחנה של בני עקיבא", היא משחזרת. "פגשתי חבר'ה מרמת הגולן ומירושלים והתחלנו להסתובב. החברָה של "הילדות הטובות" כבר לא דיברה אלי. התמכרתי לשתיה, אבל ההורים שלי היו בטוחים שאני מסוממת, כי ראו אותי חוזרת לפנות בוקר וממשיכה לישון עד שעות מאוחרות. הם חשבו שהכסף שאני גונבת מהם – פעמיים הם תפסו אותי – הולך לסמים. האמת היא שסתם היה לי חשק לגנוב, בלי שום סיבה. הם עשו לי כל הזמן בדיקות שתן ופחדתי מזה מאוד. שתיתי המון: וודקה בלי סוף, יין שאבא שלי מכין בבית. לא יכולתי להיות לא מסטולה, הייתי צריכה לשתות כל הזמן. לא הייתי מודעת לתחושה נורמלית בגלל האלכוהול."

כך זה נמשך שנה, "עד שנמאס לי, שיעמם לי וניסיתי להתאבד בעזרת כדורים. זה היה נורא קשה להורים שלי. בשלב מסוים הם לא הרשו לי לחזור הביתה. היה קצר רציני, אבא שלי לא דיבר איתי במשך שלש שנים. אני אפילו לא זוכרת מה עבר לי בראש אז. ניסו לקחת אותי לפסיכולוגים, בלבלתי להם ת'מוח וכלום לא עזר."

ההתמכרות איננה הבעיה אלא פתרון לבעיה אחרת

לאור ניסיון ההתאבדות השני הגיעה סמדר, היום בת 17 וחצי, למרכז הפסיכו-חינוכי "רטורנו", כפר גמילה המיועד בעיקר לדתיים, אבל לא רק. הכפר ממוקם בגבעת שמש, מעל קיבוץ צרעה הסמוך לבית שמש. "כדי לשכנע אותי להיכנס לכאן ההורים עבדו עלי כאילו העובדת הסוציאלית רוצה להכניס אותי ל"שלוותה" (בי"ח פסיכיאטרי). בלית ברירה הסכמתי על הרע במיעוטו, והיום אני אסירת תודה להם. במשך שנתיים הייתי צמודה לחבר שעישן סמים, ואני בטוחה שעוד קצת הייתי מגיעה גם לזה."

רטורנו ("שיבה", בספרדית) ממוקם על פסגת הר, בנוף פסטורלי מוריק ורוגע. בעבר שימש המקום בית הבראה, כשהיה חלק מהמנזר הפרנציסקני דיר רפאת. עתה גרים במבנים הותיקים צעירים שהתמכרו לסמים.

מי שמגיע לכאן מחויב להיות נקי לחלוטין מסמים או מאלכוהול. לאחר תקופות לא קצרות של התמכרות, הפסקה מוחלטת היא לא פשוטה. עד מהרה תוקפים כאבי הראש, ונקודות השבירה רבות. בנוסף, מדובר במערכת לוחצת של סדר יום מחייב ועמוס למדי, המתחיל בהשכמה בשש וחצי וכולל טיפול קבוצתי פעמיים ביום, טיפול אישי, לימודים, עבודות (במגורים, בחצר, בפינת החי) וגבולות ברורים שהמסגרת מציבה; וכל זה מתחיל כבר מהרגע הראשון. גם טלוויזיה, אגב, אין פה. לא לוקחים צ'אנסים; הרי גם לזה אפשר להתמכר.

שמונת חודשי הטיפול ברטורנו מבוססים על הנחת יסוד פשוטה: ההתמכרות אינה הבעיה אלא פתרון שגוי לבעיה אחרת לגמרי אותה יש לחפש בעבר, לעתים בילדות, בטראומה שחווה המתמכר או במציאות חייו, בבית או במערכות חברתיות אחרות. במקרה שלה, אומרת סמדר, למבנה המשפחתי הייתה חשיבות מכרעת: יש לה ארבע אחיות גדולות ואח קטן. הבן שנולד שנה אחריה זכה לתשומת לב על חשבונה, ומכאן הלכה תחושת הקיפוח והתעצמה.

פעמיים ביום הם מתאספים לטיפול קבוצתי: מתכנסים במערה סמוכה, מדליקים נרות, יושבים יחד במעגל ואחד מהם מספר על עצמו ועל חייו. כשקורה והוא פורץ בבכי, חבריו לוחצים לו על הבטן והוא "מקיא" בצעקה את מה שרובץ עליו. על הטיפול הזה חוזרים שוב ושוב; סמדר השתתפה בו לא פחות משבע פעמים.

גם מיכאל (שם בדוי), איש נדל"ן חרדי בן 48 ואב לשמונה, תושב צפון הארץ שהתמכר לאלכוהול, לקח חלק בחוויה המתקנת במערה. "המטופל מתכונן למפגש הזה עם עצמו וכותב את החוויות שעבר", הוא מספר. "כשהוא מרגיש מוכן, הוא מקריא לאחרים, לאור הנרות, את מה שכתב, והמדריך עוזר לו להתחבר לחוויה, למשל לחוש את הכעס ואת הכאב. המטרה היא להחיות את התחושות כדי להוציא אותן. הוא נשכב על המזרן וממשיך עד שהוא ממש מקיא את הכאב. הוא מגיע לבכי, לצעקות, וזה יכול להימשך די הרבה זמן. כולם מחבקים אותו, נותנים לו חיזוקים, וכל אחד מספר מה זה עשה לו." "כשבחור בן 20 דיבר שם על כמה שהוא שונא את אבא שלו בגלל שהוא אלכוהוליסט, זה חיבר אותו לכאב של הילדים שלי. בכלל, קורים שם דברים מדהימים. הבחור הזה צלצל מיד אחר כך בפעם הראשונה לאבא שלו ואמר לו שהוא אוהב אותו. האבא היה בהלם. אחרי שאתה מוציא הכל, פתאום יש מקום לאהבה."

"הרב אקשטיין הציל את חיי"

נשמע פשטני? מוזר? תור הממתינים לטיפול ברטורנו הולך ומתארך, ועם ההצלחה קשה להתווכח. כרטיס הכניסה הנכסף הוא במקרים רבים האופציה הפחות כואבת למי שנפתחו נגדו תיקים במשטרה על סחר בסמים או שימוש בהם.

"הייתי מוקף בחברים ובמשפחה תומכת, אבל חוויתי בדידות ומצוקות", מספר מיכאל. "למרות שבסביבתי ידעו על הבעיות אף אחד בקהילה לא העז לומר מילה, להציע עזרה. במקביל הייתה הכחשה  מצד המשפחה, שלא אפשרה לאף אחד מבחוץ להיכנס לחיינו. הרב איתן אקשטיין , מנהל רטורנו, הציל את חיי, פשוטו כמשמעו."

"האם מותר להשתמש בכלי שנקרא נרגילה לצורכי עישון?" נשאל בפורטל האינטרנט הדתי "כיפה" הרב שי פירון, אחד ממגיביו הקבועים של השו"ת האינטרנטי. על פניה שאלה תמימה, אבל עד לפני שנתיים-שלש עצם העלאתה נחשב דמיוני בעיניו של ההורה או המחנך הדתי הממוצע. תופעת העישון לסוגיו בקרב הנוער הדתי נחשבה טאבו של ממש.

המפנה שהתחולל בינתיים במגזר הזה ניכר לא רק בהיקפו אלא גם בפרופיל המשתמשים: לא עוד תופעת שוליים הניתנת לטאטוא אלגנטי אלא מיטב הנוער, ובהם גם ילדיהם של רבנים ואישים מכובדים, ממשפחות מבוססות.

לפני שבועות אחדים תפסה המשטרה כשלושים ילדים ונערים כאלו באזור ירושלים ומעלה אדומים, בהם בני 12-13, שהשתמשו בסמים קשים. מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים, חיים מסינג, אומר כי 2.4 אחוזים מקרב בני הנוער הנורמטיבי (הלומד במסגרת כלשהי) בני 14 עד 19 הם משתמשים קבועים בסמים קשים כמו הרואין. עשרה אחוזים מבני הנוער דיווחו כי הם "משתמשים מזדמנים", בעיקר במריחואנה.

נתון קשה יותר מדבר על כ- 500 בני נוער מגיל 15 ומעלה המכורים לסמים, כלומר תלויים בהם ועוסקים יום ולילה בחיפוש אחריהם. מסינג מציין עוד, כי כדי להשיג את הכסף לסם נזקק הנער לפחות למאה דולר ליום, ודרכו להצטרף למעגל הפשע- קצרה. נתוני הרשות מלמדים על גידול בשיעורי המשתמשים בקרב הנוער הדתי. השאלות שמפנים צעירים דתיים לרבנים הן קצה קרחונה של תופעה רחבה בהרבה.

הרב איתן אקשטיין הוא מייסדו ומנהלו של "רטורנו". אקשטיין בן 44, בנו של פרופ' שלמה אקשטיין, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר אילן, כיהן במשך ארבע שנים כרב באחת הקהילות היהודיות במקסיקו, למד שם מקרוב על היקף הבעיה והחליט לייבא שיטות טיפול וחינוך שהוכיחו את עצמן. יחד עם צוות מומחים גיבש תכניות הסברה, הקים שם מודל, וכשחזר החליט להמשיך כאן את הפרויקט: לפני כחמש שנים החל בקטן בעירו, פתח תקווה, ובהמשך פתח את הסניף הישראלי של רטורנו, שלו סניפים גם בברזיל, בארגנטינה, בוונצואלה ובאורוגוואי. "היום לא תגיע לארץ קבוצת נוער מטעם הסוכנות מבלי שתעבור סדנת מניעה, כדי לחסן אותם מראש" הוא אומר בסיפוק.

אפשר לחסן בני נוער מלנסות סמים פעם אחת ולהתמכר?

"'החבר פיתה אותי' זה טריגר, זה יכול לגרום לכך שאשתמש פעם אחת. לא כל מי ששותה אלכוהול הוא אלכוהוליסט ולא כל מי שמעשן ג'וינט הופך להיות מכור, אבל שימוש קבוע הוא תשובה מוטעית לבעיה מעיקה, אולי ותיקה למדי."

אקשטיין למד בישיבת בני עקיבא בנחלים, המשיך בישיבה הגבוהה הליטאית איתרי בירושלים ושירת בצה"ל כרב צבאי בדרגת רב-סרן. שירות המילואים שלו היום הוא קיום ימי עיון  בנושא ההתמכרות לסמים. חזותו חרדית-מודרנית, ואת החיבור הטבעי שלו לקהלים מגוונים, לרבות הנוער ה'קשה' ביותר, ניתן אולי לזקוף לתקופה בעברו בה היה "ברדקיסט", כהגדרתו ("הורדתי את הכיפה, אבל אחר כך החזירו אותי למוטב").

בעבר התנסית בעצמך במשהו מכל ה'מבחר' שאתה מכיר כל כך טוב?

"לא, לא נגעתי בכל זה. אהבתי אופנועים, אני אוהב עד היום רכיבה על סוסים -יש לנו כמה כאלה כאן בכפר- אבל אני לא אוהב להיות בחוסר שליטה. ריח אלכוהול מבריח אותי, כמו כל דבר שמוציא אותי מהתודעה."

~

רוב המטופלים ברטורנו הם, כאמור, דתיים, אבל הרב אקשטיין מבקש לשים את הפוקוס על הבתים הטובים מהם הם באים. "לכאן כולם מגיעים באותו מצב. תמיד חשבתי שסמים קשורים לשכונות מצוקה, אבל במקסיקו למדתי שיש ילדים טובים ממשפחות טובות שמשתמשים בסם. הבעיה הקשה הייתה ההכחשה וההדחקה של הקהילה. כולם מסתירים את הבעיות מתחת לשטיח, יש תחושה שאם נוציא את הכביסה החוצה כולם יראו שטעינו בדרך. זו שטות. זה בסך הכל מראה שאתה נורמלי."

לדבריו, כך היה גם בקהילה שבה שהה במקסיקו, עד שאחד מעשירי הקהילה, כבן 40, נפטר ממנת יתר של קוקאין והותיר אחריו צוואה, בה ביקש מאקשטיין לעשות הכל כדי ש"לא ימותו אנשים עוד מהמפלצת הלבנה הזו".

מה ידעת על היקף הבעיה כאן בקרב ה"משפחות הטובות"?

"האמנתי שיש בעיה בדיוק כמו בקהילה במקסיקו, ושגם כאן היא איננה מטופלת. הימרתי על הקהילה הדתית, למרות שהיום אני יודע שטעיתי בכך שחשבתי שהקהילה החילונית מכוסה. התברר שטיפול קיים דווקא בשכונות המצוקה המוּעדות.  כל הקרנות שמימנו את פעילויות המניעה והטיפול כיוונו אותן למקומות כמו רמלה, לוד ודרום תל-אביב. אף אחד לא חשב שלאט לאט גם ילדים 'צפונים' החלו להשתמש בסמים, וממילא לא הכינו כלים לאתר אותם ולהתמודד. אנחנו מקיימים תכניות בתחום המניעה בקרב הציבור הדתי והחילוני, ועכשיו אני מחפש ארגון שירים את הכפפה ואנחנו ניתן לו את התכניות הטיפוליות, כדי שיפתח רטורנו לקהילה החילונית".

למרות שכאן כולם מסתדרים יחד.

"יש לנו גם חבר'ה חילוניים אבל עדיף להיות ממוקדים יותר. הציבור הדתי צריך ראיה מסוימת, אוירה אחרת, אלה צרכים שהחילוני לא צריך להתמודד איתם. נכון שבהעדר חלופה אנחנו מקבלים אותם, בלית ברירה ובהעדר חלופה, אבל מלכתחילה הייתי מעדיף שזה יהיה בנפרד".

צלצול הטלפון קוטע את שיחתנו: עדכון מהשטח על אחת המטופלות בכפר, בת 19 ממשפחה חרדית, שקפצה כרגע מעל הגדר וברחה. המדריכים מבקשים עצה. אקשטיין נראה רגוע, מכיר היטב את הריטואל. "זה חלק מהמשחק" הוא מסביר. "תבין, אף אחד לא נמצא כאן בניגוד לרצונו. הבחורה הזו נלחמה כדי להיכנס לכאן, היא נמצאת פה בערך חודש והיום היא נשברה. זו מלחמה פנימית מאוד קשה, הרי זו לא קייטנה."

האם לא נכון יותר לפעול באופן מדורג?

"אין ברירה, אחרת הם יתרגלו להדרגה הזו ואנחנו נהפוך להיות ההורים שלהם. יש אי אילו הנחות בהתחלה, כמו עם זו שכרגע מטפלים בעניינה. הרי אנחנו לא רוצים שהיא תלך."  בהמשך הערב, אגב, התבשר הרב אקשטיין שהבורחת חזרה מרצונה.

~

מירב היא אם לשלושה, דתית-לאומית ומנהלת מרפאה במקצועה, שהתגוררה עם משפחתה עד לאחרונה באחד הישובים המבוססים ביש"ע. בגיל 13 סיים בנה, טל (שם בדוי), כתה ח' בישיבה תיכונית באזור, והתקבל למקום חדש.

"הבעיה התפתחה מתחת לאפנו בלי שהיה לנו מושג, חוץ מהעובדה שהילד היה עצבני ולא נינוח, דבר שלא ייחסנו לו חשיבות", היא מספרת. "את ההיעדרויות שלו מהבית עד שעות הבוקר תרצנו לעצמנו בכך שמדובר בחופש הגדול. הוא אפילו הסתובב עם עיניים אדומות והחליף מצבי רוח כמו זיקית, אבל בגיל ההתבגרות כל זה נראה הגיוני לגמרי. ההכחשה וההדחקה שלנו פעלו שעות נוספות.

"עד שלראשונה הוא גנב ממני כסף. כשחבר שלנו, קצין בדימוס, הציע לנו לבדוק אם אין אצלו בעיית סמים, הסתכלנו עליו כאילו נפל על הראש. סמים? אצלנו? זה הרי מתקשר לסלאמס, לא לחברה אריסטוקרטית כשלנו.

"יום אחד מצאתי אותו ישן על המיטה שלי. הוא קם  מתנדנד, חסר שיווי משקל, מתנגש בקירות, אי אפשר היה להחליף איתו מילה. כאן נפל לי האסימון. ואז הגיעה גם התחושה של הפחד, חוסר האונים, התפרקות המשפחה. הוא היה מתנהג באופן בלתי צפוי והיווה פשוט אּיום בתוך הבית, כולם הסתגרו בחדרים כשהוא נכוח בו. לא נעים לי לומר לך, אבל קניתי כספת באותה תקופה. הייתה מועקה גדולה מאוד, הבנו שהילד מעדיף את הרחוב. ערב אחד מישהו מאיתנו שאל בייאוש אם מוותרים על הילד. זהו זה, כמעט הרמנו ידיים, אבל החלטנו לבסוף לא לוותר עליו."

~

המפנה התחולל כשבאחת מהיעלמויותיו נסע טל לחוף דוגית, ואיש לא שמע ממנו במשך שבועיים. משלא ענה גם להודעות בסלולרי, נסעו מרב ובעלה לחפש אותו בעצמם. "הגענו לחוף דוגית. מה אני אגיד לך, מצאנו שם סדום ועמורה. כולם בזולות כאלה, מסטולים פחד. המציל שם אמר לנו: 'תתפסו את הבן שלכם  ותיקחו אותו מפה בכל מחיר' הילדים נמצאים שם יום ולילה, גם ברגע זה אתה יכול לנסוע לשם ולמצוא אותם. יום אחרי שהוצאנו את טל מישהו שם לקח שתי שאיפות מריחואנה, נכנס למים וטבע למוות."

טל נמצא די במקרה. הוא לא רצה לבוא עם הוריו, שלקחו אותו בכוח. "הוא השתולל באוטו כמו סוס פראי ושבר את החלון. אבא שלו החזיק אותו בכוח. בלית ברירה עצרנו במשטרת בית שאן. לא היה לנו ניסיון ולא ידענו אם זו בעיה נפשית או משהו אחר, למרות שתוך כדי הנסיעה דיברנו בטלפון עם פקידת סעד. כשחזרנו הביתה הוא נרגע קצת. הוא תיחמן אותנו והסכים ללכת לתיכון בירושלים, אבל לא החזיק מעמד."

מרב אומרת שלמרות שיש לה רקע רפואי וידע רלוונטי בנושא סמים, היא בחרה להתעלם, עד שהודתה בפני עצמה שזה זה. "מאותו רגע התלבטנו מאוד מה עושים, ואיך עומדים מול המשפחה והשכנים. התחלנו להשקיע בטיפול במקום בהסתרה חסרת תוחלת."

"שידרתי לבן שלי שאני מקבלת אותו. לילדים העברנו מסר שאנחנו יודעים ומנסים לטפל. חלפו כמה שבועות עד שגיבשנו את הרעיון שיגיע לרטורנו. בהתחלה הסתייגתי מזה. ניסינו פסיכולוגים, אבל לא ידענו שהתמכרות היא מניפולטיבית, שהמכור מסובב את הפסיכולוג על האצבע הקטנה."

בסופו של דבר החליטו בישוב לשלוח את כל שכבת הגיל שלו לסדנא בת יומיים ברטורנו, שהוגדרה כ'סמינריון בנושא רגש'. "הילדים הלכו אל הלא נודע וגילו את הדבר החשוב בחייהם. כבר היינו מוכנים להוציא צו בית משפט כדי להכניס אותו לכאן, אבל הוא הסכים להישאר מרצונו. הנושא הכספי לא היה פשוט: נאמר לנו שמיטה ממומנת תתפנה רק בעוד חצי שנה, וברור היה שבתוך חצי שנה כבר לא יהיה במי לטפל. גייסנו את הכסף מתחת לאדמה והלכנו על הטיפול."

היום הוא בבית, אבל אמו אומרת שזו רק ההתחלה. הוא לומד בכתה י', הוריו העדיפו שלא ילמד בחברת מי שהכיר מכיכר ציון, והם עברו להתגורר בעיר במרכז הארץ.

 כמשפחה דתית, איך קיבלתם את העובדה שבנכם התמכר לסמים?

"זה מורכב. לאף סקטור אין מונופול על כאב, כל אחד והסיפור שלו. אצלנו יש לכך השלכה גם לתחום הדתי, כי אם השימוש בסמים הוא אמירה כלפי ההורים ש'קשה לי אתכם', הרי הנושא הדתי הוא הדבר הראשון שקורס. הוא התנתק מהעולם הדתי.

"אני אשמח אם הוא יתמיד ויהיה אדם סוציאלי, אזרח תורם, יקים משפחה ויקיים מערכת יחסים תקינה עם סביבתו. כל הנושא הדתי הוא מבחינתנו לא עניין לכפיה. אני מאמינה שהתחברות של אדם לאלוהים היא עניין מאוד אינטימי."

 באיזו מידה כל זה השפיע על האמונה שלכם, על הדרך?

"הכאב קיים. אני מעדיפה שילדיי יספגו את דרך החיים שאני מאמינה בה, אבל אני לא יכולה לעשות את זה במקומם. חשוב לנו שיספגו חום ואהבה ליהדות."

  מניסיונך, החיים בישוב מזמינים יותר סכנה וקשיי ההתמודדות?

"ודאי שיש הבדל. פה בעיר ברור לי שברגע שיצאתי החוצה אני ברחוב, ועכשיו צריך להיזהר ולא לתת אמון בכל אחד. בישוב, כשיצאת עדיין היית 'בבית', הרי יש לך אמון בכולם, ובבית יותר קל להידבק זה מזה. בנוסף, בישוב היו גם לחצים מהבחינה הביטחונית. לדעתי קיים גם אלמנט של אובדן דרך: הורינו הקימו את המדינה, אנחנו הקמנו את הישובים, והילדים לא מצאו את עצמם."

~

"באחת מתכניות הרדיו שאלו אותי: מה, יש ילדים דתיים וחרדים שמשתמשים בסמים?" מספר הרב אקשטיין. "אם הסמים הם בעצם פתרון למצוקה, הסברתי, זו קיימת בכל מקום: להתנחלויות יש את מצוקת ההתנחלויות, לבני ברק יש את המצוקה של בני ברק. על כל שתי משפחות עם עשרה ילדים, סטטיסטית יהיה ילד אחד עם מצוקה. אם הילד הזה רגיש הוא יהיה במצוקה יותר קשה, ואם הוא עבר טראומות כמו פגיעה מינית, על אחת כמה וכמה.

"דרך המניעה הנקוטה עד כה לא הייתה יעילה מספיק. הדבר דומה לחולה שסובל ולוקח כדורים, ואתה תאמר לו שהם גם מסכנים אותו. אבל מה אתה מציע  לו? כל עוד הוא סובל ואין לו אלטרנטיבה, ההסברים על נזק אפשרי לא ישכנעו אותו. סמים באים לפתור בעיה. אם תבוא אל הילדים ותספר להם כמה שהחומר THC שבגראס עלול לפגוע במערכות בגוף, זה יהיה מבחינתם סיפור יפה ותו לא. הם בבעיה, אתה צריך להציע להם פתרון."

ברטורנו לא מחכים רק למטופלים שיגיעו אליהם בצו בית משפט, ומנסים להגיע בעצמם אל הילדים ואל הנוער. הם מפעילים תכניות מניעה לבתי ספר ("אנחנו משלימים את התכניות של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי של משרד החינוך") הכוללות מפגש עם מכורים שנגמלו, המספרים את סיפורם. גם בישיבות התיכוניות, באולפנות ובתיכונים הדתיים יש היום פתיחות רבה יותר לנושא, אם כי מדובר בתהליך איטי המלווה עדיין בלא מעט היסוסים.

מירי ז'ורנו, האחראית על תכניות המניעה, מסכימה כי בציבור הדתי הבעיה לעתים גדולה יותר, משום שנעשה מאמץ להסתיר. "יש פחות פתיחות בסיסית, אבל קיימים סימנים של שינוי המגמה, בעיקר בעקבות חשיפת מקרים. אתה יכול לראות קבוצה שמגיעה בדחיפות מאחד הישובים לאחר שהתגלתה בעיה, ויש רצון למנוע את התפשטותה. התופעה היא עובדה קיימת.

"במהלך הרצאה שנתתי לקבוצת בנות על ילדים שעוברים פגיעות קשות ואין להם עם מי לדבר, קלטתי בת אחת זזה בכיסאה", מדגים אקשטיין את מה שהוא מכנה reaching-out. "לאחר השיחה ביקשתי שיקראו לה אלי. היא התפלאה, אבל אמרתי שנראה לי שהיא עברה דברים קשים. תוך כמה שניות היא פרצה בבכי וסיפרה לי מה שעברה. הילדה הזו נשארה אצלנו לטיפול ובינתיים סיימה אותו.

"30 אחוז מהמטופלים מגיעים בדרך דומה, דרך מתנ"סים בישובים או בתי ספר. הייתה פה קבוצה של 18 ילדים מאחד הישובים לסדנה של יומיים, ובלילה הראשון חצי (!) מהם הודו שהם משתמשים. אף אחד לא ידע מזה, ומדובר בילדים טובים. ארבעה מהם בחרו להישאר כאן."

פיגועי השנתיים האחרונות, סבור הרב אקשטיין, גרמו ל'חור רגשי' הדורש מילוי כתוצאה מפחד, תסכול ובלבול. "הישובים ביש"ע הוכו פיגועים, אבל יש להם כלים להתמודדות. דווקא בתל אביב או בנתניה נפגעים אנשים שחשבו שלהם זה לא יקרה. הרי ב- 24 השעות הראשונות כולם עוטפים אותם, אבל אחרי חמישה ימים הם לבד."

 

פורסם במוסף "סופשבוע" של העיתון מעריב, אוקטובר 2002


מאת zohar43